עזבונו של המלונאי המנוח
חיים שיף לא יקבל בחזרה את דמי הפיתוח ששילם שיף בשנות ה-80 במסגרת תוכניות להקמת בתי מלון באילת ובים המלח. כך קובע (יום ג', 29.5.12) בית המשפט העליון, בדחותו את תביעת העיזבון בשל התיישנות.
שיף חתם על הסכמים עם מינהל מקרקעי ישראל להקצאת קרקעות להקמת המלונות, ועם החברות לפיתוח אילת ולפיתוח חוף ים המלח - על הסכמים להקמתם. ההסכמים בוטלו באמצע שנות ה-80 לאחר ששיף לא עמד בתנאיהם. עד פטירתו בשנת 2000 ניסה שיף להגיע להסכמות בדבר קבלת קרקעות חילופיות, אך ללא הצלחה. בשנת 2001 החזיר המינהל לעיזבון 11 מיליון שקל ששולמו כדמי חכירה, אך החברות לפיתוח סירבו להחזיר את דמי הפיתוח. החברה האילתית שיווקה את המגרש לחברת צמנטכל וגבתה ממנה 9.2 מיליון שקל.
בתחילת 2004 תבע העיזבון מהחברה לפיתוח אילת 5.3 מיליון שקל, ומהחברה לפיתוח ים המלח - 4.2 מיליון שקל. נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע,
יוסף אלון, דחה את התביעה בשל התיישנות ושופט בית המשפט העליון,
יצחק עמית, דחה את ערעורו של העיזבון על החלטה זו.
המחלוקת העיקרית הייתה בשאלה האם המגעים שניהל שיף בנוגע למלונות עד שנת 2000 עצרו את מירוץ ההתיישנות. במסגרת דיונו בשאלה זו, מציין עמית שורה של אישי ציבור בכירים שאותם ניסה לגייס שיף לצידו, ואשר חלקם גם תמכו בבקשתו לקבל קרקעות חילופיות, ובהם
יצחק רבין,
אריאל שרון ו
עוזי ברעם. עמית קובע, כי בשום מקרה לא ניתנה לשיף התחייבות כלשהי לקבלת קרקעות חילופיות, וכי ברוב המקרים כלל לא היו החברות לפיתוח צד לאותם מגעים.
עמית מסכם באומרו, כי עילת התביעה נגד החברה לפיתוח ים המלח התיישנה כבר ב-1991, ואילו עילת התביעה נגד החברה לפיתוח אילת התיישנה ב-1996. "התנהלותו של המינהל מהווה הודאה בזכותו של המערער להשבת הכספים ששילם למינהל בגין הקצאת הקרקע, אך אין בה כדי לחייב את המשיבות, שהן בעלות אישיות משפטית נפרדת", הוא קובע.
בסיום פסק הדין אומר עמית, כי הדחייה בשל התיישנות בלבד מעוררת אי-נוחות בנוגע לתביעה נגד החברה לפיתוח אילת (שיוצגה בידי עו"ד ברוריה לקנר ממשרד בן-שחר, לקנר), שכאמור קיבלה פעמיים דמי פיתוח על אותו מגרש. לדבריו, בהיותה חברה ממשלתית היה על החברה לפיתוח אילת להחזיר לשיף חלק מהסכום, אך היא סירבה לעשות זאת והוא מביע צער על כך.
