סחוטה או סוחטת?

"אני סחוטה", הודיעה לנו ויקי כנפו השבוע, לאחר שעלתה ממצפה רמון לירושלים ברגל. "כולי יבלות. אני גמורה. אבל אני ממשיכה. לא עשיתי את כל הדרך בשביל לוותר".

עוד לפני שהגיעה לירושלים כבר התלוו אליה חברי ארגונים שונים, וכעת העלייה לרגל של אישה אחת הפכה למחאה רבת משתתפים ואוהלים. ויקי כנפו "הקטנה והפשוטה ממצפה רמון" הפכה לסמל.

אין בכוונתי להתעמק באישיותה של ויקי כנפו, בלגיטימיות המחאה שלה, ב"אומץ ליבה של הלוחמת", בשפתה, ביחסה למוסדות שלטוניים ובני אדם אחרים או בגישתה. בכל אלה ויקי כנפו מתגלה כאדם שלמרות היותו ישר, כנה ואמיתי, הוא גם לא סבלני, לא חושב, מזלזל ברשויות ובסמכות ולא איכפתי.

לפחות מבחינת התנהגותה לבני אדם אחרים (שבאופן מקרי, בשל המעמד הזמני שזכתה לו, מצויים בעמדת חולשה מולה - למשל "פקידים של ביטוח לאומי"), נראה שמזלה הגדול של ויקי כנפו הוא שמולה במשרד האוצר לא עומדת ויקי כנפו אחרת.

אבל העניין, למרות שהפכו אותו לכזה, איננו אישי. ויקי כנפו, בעזרתה האדיבה של התקשורת, בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, היא באמת סמל. ככזו יש להתעלם מהליכותיה וגינוניה, לבחון את טענותיה ברצינות ולהתייחס בכבוד לנימוקיה.

דרישתה העיקרית של ויקי כנפו, דרישה שבשלה היא ביטלה מספר פגישות עם אנשי אוצר בכירים שבאו לסייע לה, היא שלא יפתרו את בעייתה הפרטית, אלא את בעיית האמהות החד הוריות בכלל. בכך ויקי כנפו אמנם מצביעה על בעיה חמורה ורווחת, שאזרחי המדינה משלמי המיסים כורעים תחת נטלה. על-פי דרישתה, אנסה לבחון את הנתונים באופן כללי.

נתוני המשפחות החד הוריות בארץ - הגזמה או עובדה?

בשנים האחרונות יש עלייה מדאיגה ביותר במספר המשפחות החד הוריות. בשנת 1998, למשל, מספר המשפחות החד הוריות עלה ב8%, בעוד מספר המשפחות בכלל רק ב2%. ב-2001 מספר המשפחות החד הוריות עלה ל9.9% מכלל המשפחות.

ההורה ברוב המוחלט (מעל 95%) של משפחות חד הוריות הוא אם. רובן הגדול (מעל 60%) גרושות, אבל מספר הנשים שבוחרות במסלול חיים זה מראש הולך וגדל.

כיום יש יותר מ-110,000 משפחות חד הוריות. תוספת של 1000 שקלים בחודש (פחות מהתוספת שויקי כנפו תהיה מוכנה להתפשר עליה) למעל 110,000 משפחות חד הוריות, משמעו מיליארד ושלוש מאות עשרים מיליון שקל בשנה (1,320,000,000). מדובר בכחצי אחוז מתקציב המדינה כולו, הנדרש רק כתוספת לקצבה, שמשלם המיסים משלם ממילא.

הערה: חשוב לציין שאלה המספרים שמציגים המפגינים והתומכים בהם. אולם אלה מספרים לא נכונים. בסך הכל הקיצוץ לא גדול מכמה עשרות מיליונים, ובחישובים מחמירים יותר קצת מעל מאה מיליון. לא פחות חשוב לציין שהקיצוץ אצל רוב המשפחות קטן משמעותית מ-1000 שקלים. אבל נמשיך עם התעמולה, הדמגוגיה והמספרים של המפגינים (למעשה עם קצת פחות מדרישותיהם), כביכול זהו החישוב האמיתי. (נתונים אמיתיים יותר ניתן למצוא ב - www.knesset.gov.il/mmm/doc.asp?doc=m00520&type=pdf).

לפי חישוב זה, אם נניח כי ישנם 1,100,000 עובדים בשכר גבוה משכר מינימום, צריכים כל 10 אנשים שעובדים קשה לפרנסתם להוסיף, למה שהם נותנים ממילא, עוד 100 שקל בסוף כל חודש לויקי כנפו כלשהי.

עשרה אנשים, עם משפחות, עם ילדים, סטודנטים, רווקים, רווקות, העובדים עבודה משרדית, פיזית, ממשלתית, פרטית ועוד, צריכים בסוף כל חודש לתת 100 שקלים נוספים! מהנטו שלהם, גם אם אינו גבוה כלל, ולא משנה כמה ילדים וצרות יש להם, לאם חד הורית.

במה זכתה ויקי כנפו להיות משעבדת ציבור העובדים, לרבוץ על הכנסתם, ולדרוש בעזות מצח 100 שקלים נוספים ל200-300 שקלים שהיא כבר מקבלת מכל אזרח עובד? מדוע מס כנפו שהם משלמים היום אינו צדקה מספקת?

השאלה היא האם אנשים העובדים לפרנסתם אחראים ליחסיה הפרטיים של ויקי כנפו עם בעלה? האם הם צריכים לשלם על טעויותיה בבחירת בעל? האם הם צריכים לתפוס את מקומו מרגע שנטש או מרגע שהחליטה ויקי כנפו שאינה סובלת אותו יותר? ועל אחת כמה וכמה ביחס לנשים שמחליטות מראש ובאופן מודע להביא ילדים ללא נישואים.

אין ספק שהן רשאיות לעשות זאת, אבל האם הציבור צריך לשחק את תפקיד בעלה החסר? באיזו זכות מוסרית ניתן לדרוש זאת ממנו?
הטענה שהכסף זמין ממקום אחר בתקציב לא תועיל כאן, כיוון שגם שם משלם אותו הציבור, ואם הוא לא נחוץ, הצדק דורש שיוחזר לו, ולא יילקח לטובת ויקי כנפו.

משתלם להיות אם חד הורית

אבל יש לבחון את העניין מנקודת מבט כללית עוד יותר. מדינת ישראל הפכה את האמהות החד הורית למשתלמת. אם חד הורית מקבלת כל חודש (גם אחרי הקיצוץ) אלפי שקלים באופן ישיר ובהטבות. זו הסיבה לעלייה הדרסטית במספר המשפחות הללו.

השאלה העקרונית שיש לשאול לאור העובדות הללו, היא האם אנו מעוניינים לטפח משפחות חד הוריות? התשובה החד משמעית היא לא! אלה משפחות תלותיות יותר, כלכליות פחות, הן פותחות בפני ילדיהן פחות אופקים ואפשרויות, הן מקשות על ההתפתחות הנפשית והחוסן הטבעי של הילדים. כמדינה אל לנו לעודד את התופעה, גם אם אנו עשויים לקבל אותה בהבנה.

למעשה, המצב הקיים גורם לרמייה וזיופים בהיקפים לא קטנים. אנשים בעלי "מצפון חברתי" לא יאהבו לשמוע זאת, אולם עשרות אלפים! מבין המשפחות החד הוריות הן למעשה משפחות דו הוריות. אלא שההורים אינם מתחתנים בכדי לשמור על ההטבה (למעשה תוך ניצול עבודתם הקשה של אנשים אחרים).

האם חתונה שווה אובדן של הבטחה כלכלית בת אלפי שקלים בחודש? לרוב הזוגות, במיוחד היות ומדובר בזוג שלפחות צלע אחת שלו כבר עבר גירושים, אין בעיה מוסרית עם חיים משותפים ללא חתונה וללא דיווח לשלטונות. אם ויקי כנפו רוצה לצאת למאבק ראוי, עליה להפגין נגד חברותיה הגרושות בעלות החבר הלא מדווח, אשר עושקות את הקופה ולא משאירות לה, לנצרכת האמיתית, את הפרוטה הנחוצה לה כל כך.

אבל המצב גרוע עוד יותר. רבות מהמשפחות מתגרשות תוך קביעת דמי מזונות מינימליים, הרי המדינה ממילא תשלים את החסר. כך מממן הציבור את האווירה הטובה והיחסים שאחרי הגירושים בין בני הזוג. מדוע שהבעל יממן את ילדיו, אם הוא יכול להתרים לטובת העניין 30 בעלים ממשפחות אחרות? במיוחד אם העזרה תומכת ביחסיו הטובים עם גרושתו ועם ילדיו.

אבל האבסורד עוד לא הגיע לשיאו. המצב שנקלענו אליו הוא שבמקרים רבים משפחות מתגרשות בגלל הסיוע הגדול למשפחות חד הוריות! בני זוג העומדים במצוקה כלכלית (או סתם מעוניינים להרוויח) פשוט מתגרשים והבעל מכריז על פשיטת רגל. כעת ישלמו להם משלמי המיסים אלפי שקלים בחודש והמצב הכלכלי של המשפחה ישתפר פלאים.

כך הפכה ישראל, באופן תקדימי, למדינה המעודדת גירושים וקריעת משפחות! וכל זאת בזכות חוק שאמור להיות חברתי. כיצד חוק, המעודד אי יציבות, גירושים, ילדות עשוקה העוברת בנדודים מבולבלים בין בית האם לאב, ספקות כלכליים חוזרים ונשנים ומצוקה נפשית מתמדת, יכול להיחשב כבאמת חברתי? האמנם סיסמת ה"חברתיות" מתמצית בתשלום מזונות למשפחות גרושות?

צדק כולל מול חובה שלטונית

נגד כל הטיעונים והשאלות הרטוריות המועלים כאן נשאלת בקביעות שאלה מנצחת: היכן הלב? מה עם הרגישות החברתית, ההזדהות עם הסובל והחלש? מה עם מידת הרחמים? כביכול יש כאן בלקיחת עמלו של אדם אחד והעברתו למי שלא טרח בשבילו עניין מוסרי.

במקרים מסוימים, שבהם צירוף של מזל גרוע ונסיבות, הביא לסבל של ממש ניתן אולי להבין את הטענה. במקרים אלה ישנה הצדקה לתמיכה ולהזדהות. אבל כפי הנראה במקרה דנן של האמהות החד הוריות, אין זה המקרה השכיח, אלא להפך.

אבל ישנה נקודה אחרת, מעניינת ומשעשעת מחד וחמורה מאידך, העולה מן השאלה על הרגישות למצוקה. בזמן האחרון רבו המקרים שבהם נדרשנו לרחם על אוכלוסיה מסכנה, לפתוח את ארנקינו ולהזריק לה מנת רחמים מרשרשת. ולמרות שההפגנות הללו למעשה ביקשו דבר אחד: "עיזרו לסובלים אנשים טובים! רחמים! רחמו עלינו!", מהתנהגותם וקולם נשמע דבר אחר לגמרי: "מגיע לנו! זו זכותנו! ואם לא תתנו, נפרק את המדינה, לא ניתן לכם לשלוט, נחריב את משרד הפנים, נקלל את שר האוצר, נחסום כבישים, נתפרע! אם לא תתנו, נגרום לכם להצטער...".

מבלי להתווכח על הראוי במידת הרחמים כשלעצמה, בכל זאת דומני שהסגנון לא ראוי ומעיד על אובדן ערכים בסיסי של מבקשי התמיכה. מצד אחד, הם באים לשר האוצר בתחנונים שיקנוס לטובתם אזרחים עמלים, ומצד שני הם לא מהססים לקרוא לו מנוול ושקרן, לסרב להיפגש עמו, להפגין ולהפריע לתפקוד המדינה והשלטון. זאת מבלי שהם תורמים תרומה מיוחדת לציבור או מעניקים לו תגמול כלשהו, מלבד ה"סיפוק" שהוא אמור לקבל מן התמיכה בהם. זוהי למעשה סחטנות כפולה: גם רגשית וגם באיומים.

כך מודגמת יותר מכל התוצאה האמיתית של התמיכה הלא מסויגת בחלשים. היא משעבדת אותם לתודעה שקרית לפיה המדינה ומשלמי המיסים עובדים בשבילם. היא גורמת להם לסבור שמצוקתם היא נכס. היא מביאה אותם למצב בו חולשתם היא גאוותם, ומי שאינו חלש, למרות שהוא מממן אותם, הרי הוא ממש מנוול. היא מטעה אותם להאמין כי האינטרס הציבורי הוא לתמוך בהם, למרות שהם בסה"כ נטל עליו. זה אינו מצב בריא, לאף צד בעניין.

מהי התרופה ליבלות של כנפו?

לא הזכרתי כלל את המצב הכלכלי הנוכחי, את הידוק החגורות של הציבור העובד ואת קושיו הגדול ממילא לשלם את המיסים הגבוהים הנדרשים ממנו. כל אלה אינם רלוונטיים. חוק אמהות חד הוריות הוא חוק גרוע גם בפריחה כלכלית. הסיבה לכך היא שמשפחה חד הורית היא משפחה פחות טובה ויציבה הן להורים, אך בעיקר לילדים. זו הנקודה העקרונית והחשובה ביותר ועליה צריך לחשוב הציבור והמחוקק בבוחנו את הסוגיה.

קשה אולי לראות את סבלה של ויקי כנפו ואת היבלות ברגליה. אך קשה יותר לחשוב שבאמת נטפל בבעיית האמהות החד הוריות על-ידי היענות לדרישותיה. קשה יותר מוסרית לעודד חוק שיביא ליצירת עוד עשרות ומאות ויקי כנפות על כל אחת שיש היום. ובל נשכח: לכל ויקי כנפו יש ילדים הנענשים על טעויות אימם. האם תפקידנו לעודד טעויות שכאלה?

ויקי כנפו צודקת. אסור לפתור את הבעיה הפרטית שלה. יש לבחון את הבעיה באופן כללי, כבעיה של כולנו. יש לשאול האם זהו הכיוון שאנו מעוניינים לצעוד אליו כחברה.

בסך הכל צעדה ויקי כנפו 200 ק"מ כמחאה חברתית. עבור צעדה זו היא דורשת יותר מ-1000 שקלים בחודש לשנים רבות ולמשפחות רבות. מדובר בדרישה השווה עשרות מיליארדי שקלים. סבורני שרוב אזרחי המדינה היו הולכים 200 ק"מ (ואף יותר) באופן חד פעמי עבור סכומים שכאלה.

אבל מעבר לבדיחות הדעת, עלינו לקוות שלא רק שלא יענו לדרישותיה של ויקי כנפו, אלא להיפך. עלינו לקוות שיעודדו דווקא את הנישואים והנשואים. יקלו על זוגות ברכישת דירה. יפחיתו את עול המס, הישיר והעקיף. ימריצו את שוק העבודה על כל מגזריו.

זהו הכיוון שאנו רוצים ללכת בו כחברה מוסרית וצודקת.
הבעיה היא עודף משפחות חד הוריות, המהווות חלק מעודף הנזקקים במדינה. דווקא במקרה זה נוכל להקטין את מימדי הבעיה, על-ידי פתרון פשוט: לא לעודד אותה. ועידוד משמעו תיקצוב.

ואם כבר בכלכלה עסקינן, שתי הערות "כלכליות חברתיות" קשורות למחצה לסיום:
- לפני שעברה התוכנית הכלכלית דיווחנו על בסיס שבועי ויומי על אנשים שהתאבדו מסיבות כלכליות (כביכול התוכנית שעוד לא עברה גרמה להם להתאבד). מסתבר אם כן שהתוכנית הכלכלית מצילה חיים.

מאז שעברה בכנסת לא דווח בתקשורת על אף התאבדות. או אולי פשוט, משום שהתקציב כבר עבר, אי אפשר יותר להשתמש בהתאבדויות כדי לנגח את הממשלה ושר האוצר? לא נדע.

בכל אופ,ן עושה רושם שויקי כנפו היא תחליף מתאבדים חי ובועט חדש. מנצלים את תמימותה כדי לנגח את הממשלה ואת שר האוצר, כפי שהשתמשו בציניות במקרי ההתאבדות הטרגיים. והיא נבוכה ומבולבלת, חולה מהחשיפה המוגזמת וחולמת כבר לשוב הביתה.

- השבוע הודיעה מפלגת שינוי שהיא מעבירה מעל ל-40 מיליון שקל לתקציב התרבות. ההליך שבו הדבר נעשה בעייתי מאוד, וכבר הגישה מרצ, בצדק רב, תלונה ליועץ המשפטי לממשלה.

אף עיתונאי לא דיבר על מראית העין הרעה שבהעברת סכום שכזה דווקא בשעה שהמשפחות החד הוריות במרכז העניין הציבורי. לבטח אם הייתה זו העברה לבנייה בשטחים או תקציב לישיבות לא היו חוסכים מאיתנו את הקישור המיידי. אבל איזה עיתונאי יעז לאמר דבר העלול, חס וחלילה, לפגוע בהעברת הון לתקציב התרבות?

בכל אופן, למרות התלונה ליועץ המשפטי תצביע כנראה מרצ בעד העברת הכסף בוועדת הכספים. כך, ביד אחת גוזלת מרצ מויקי כנפו את לחמה לטובת הצגות, שירה ובידור, ביד שניה היא מחבקת אותה בהפגנה מול משרד האוצר, וביד שלישית מגישה תלונה נגד שינוי, שהעלתה את התקצוב שבו היא תומכת. כעת רק נותר למרצ להפגין נגד עצמה, ואז להגיש תלונה ליועץ המשפטי על כך שהיא מפגינה נגד עצמה בזמן שמשפחות חד הוריות רעבות ללחם.