ארגוני זכויות האדם אינם מקבלים את טענתה של ישראל לפיה לאחר יישומה של תוכנית ההינתקות (אוגוסט 2005), הסתיים הממשל הצבאי ברצועת עזה, ואין לישראל חובה כלשהי כלפי תושבי הרצועה.
ארגון 'בצלם' טוען בהקשר זה כי ישראל מוסיפה לקיים "שליטה אפקטיבית" על רצועת עזה, גם אם אינה ישירה, ועל כן דיני הכיבוש חלים על ישראל.
לפי מיטב המומחים במשפט ההומניטארי, מציין בצלם, "שליטה אפקטיבית יכולה להתקיים גם כאשר הצבא שולט על נקודות מפתח באזור מסוים באופן המקרין את סמכותו על השטח כולו ומונע מממשל מרכזי חלופי להתגבש ולאכוף את סמכותו".
טענותיהם של ארגוני זכויות האדם בנוגע לחובותיה של ישראל כלפי רצועת עזה תמוהות ביותר. ישראל אינה "מונעת מממשל מרכזי להתגבש ולאכוף את סמכותו", וההוכחה לכך היא שלטון החמאס ברצועת עזה, אשר לפי עדותה של נציבת אונר"א, קארין אבו זיד, (אל-ראיה, 21 במאי 2008) מנהל בצורה טובה את הממשל המקומי והצליח אף לחזק את הביטחון הפנימי ברצועה. הצעדים הצבאיים שנוקטת ישראל מרצועת עזה הם צעדים הכרחיים הנובעים מהצורך להתגונן, כחלק מזכות ההגנה העצמית המוקנית לכל מדינה מול מלחמת הטרור עליה הכריזה ממשלת חמאס נגד ישראל.
לא פחות תמוהה היא הדרישה מישראל שתסייע לממשלת חמאס, שהכריזה נגדה מלחמה. ממצרים לא נדרש לפתוח את הגבול מול רצועת עזה, שהייתה עד שנת 1967 שטח בשליטה מצרית. החיבור בין רצועת עזה למצרים הינו טבעי (חברתית וכלכלית) והגבול ממילא פרוץ בפועל למעבר של אנשים, סחורות ונשק.
מצרים שבה וטוענת רשמית כי היא מחויבת למלא אחר הסכם המעברים עם ישראל משנת 2005, שבו הוסדרה הפעלת מעבר רפיח עם פיקוח "בשלט רחוק" ישראלי. שר החוץ המצרי הודה שישראל מנסה מזה זמן להתחמק מההסכם, ועל-אף זאת, מצרים דוחה בשיטתיות ובתוקף את דרישת חמאס להכריז על מעבר רפיח כמעבר גבול פלשתיני-מצרי.
עורך העיתון "אל-אהראם", עבד אל-עאטי מוחמד,
הסביר לא מכבר את עמדתה של מצרים: "הצעת ניהול המעבר באופן משותף נשללה מסיבות מסוימות וחובה על חמאס להבינן היטב. אם מצרים תסכים לכך, ישראל תיפטר מהאחריות על עזה באופן סופי, וזה מה שישראל רוצה... אם מצרים תסכים לניהול מצרי, משמעות הדברים הינה שישראל יוצאת מהתמונה".
תמונה ראי משתקפת גם בהתייחסות חמאס. בראיון לעיתון "אל-ראיה" הקטרי (8 ביוני 2008) חושף סגן מנהיג חמאס, מוסא אבו-מרזוק, את הסיבה האמיתית למצור על רצועת עזה, והיא: ההתנגדות העיקשת של מצרים משיקוליה הפוליטיים ואינטרסיה הצרים לפתוח את מעבר רפיח. אבו מרזוק מציין, כי השלטונות המצריים אינם מעוניינים לסייע לרצועת עזה כדי להימנע מנטילת האחריות על ניהול ענייני הרצועה ועמדתם בנושא נחושה ובלתי מתפשרת.
"אין הסבר אמיתי להימנעות מצרים מלפתוח את מעבר רפיח, אלא החשש של המצרים מאפשרות להסתבכות מצרים מחדש ברצועת עזה, באופן שתחייב את מצרים לספק לרצועה מים, חשמל ודלק ואת כל צרכיה (של הרצועה) במקום ישראל. משמעות הדברים, שהאחריות על רצועת עזה תהיה אחריות מצרית ולא אחריות ישראלית ככוח כובש", אמר אבו מרזוק.
הנה כי כן, יצא המרצע מן השק. מצרים, וכמוה ארגוני זכויות האדם, מעדיפים את המשך "הכיבוש" הישראלי ברצועת עזה על פני שחרור האדמה הפלשתינית הכבושה גם לאחר הנסיגה הישראלית המלאה מהרצועה והקמת שלטון פלשתיני עצמאי וחזק. מצרים מנהלת בצורה צינית את המערכה המדינית שלה נגד ישראל על חשבון העם הפלשתיני, ההופך להיות כלי משחק לאינטרסים של קהיר. ארגוני זכויות האדם, ובהם ארגון בצלם, מעניקים לגיטימציה למדיניות המצרית.
