הבעל חייב במזונות אשתו, כל עוד בני הזוג נשואים כדת משה וישראל (כדמו"י). כשבני הזוג מתגרשים או אף, כאשר נפסק ע"י בית הדין הרבני, כי האישה חייבת לקבל גט, פוסקת חובתו של הגבר בתשלום המזונות לאשתו.
בספרו של הרב אבישי גרידי עורך דין, מזונות אישה הלכה ומעשה, נאמר כדלקמן: "מבין כל הזכויות המגיעות לאישה, זכות המזונות היא הזכות המרכזית, המוענקת לה עם כריתת ברית הנישואין."
עוד נאמר בספר הנ"ל כי: "חובת הבעל לפרנס את אשתו הנה מתנאי היסוד של קיום קשר הנישואין. מחדלו הסובייקטיבי של הבעל לספק לאישה את מזונותיה המינימאליים עלול אף להקים לאישה את העילה לחיוב ולכפיית גט, מהטעם שנאמר במסכת כתובות, בשם רב - "אין אדם דר עם נחש בכפיפה."
בבע"מ 8372/07, קבעה כבוד השופטת ארבל כדלקמן: "בהתאם להוראות סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, הדין החל על חיובו של אדם במזונות הוא הדין האישי החל עליו. בני הזוג בענייננו הם יהודים ומכאן כי הדין החל על חיוב המשיב במזונות הוא דין תורה. על-פי דין זה, חובתו של גבר לשאת במזונות אשתו פוסקת כאשר האישה חייבת בקבלת הגט אך מסרבת לעשות כן.
מכאן עולה בעיה קשה, בפניה עומדות נשים רבות, אשר מעוניינות להתגרש מן הבעל, אך אינן מסוגלות לקיים את עצמן ומכאן בוחרות שלא להתגרש הימנו.
היום מקובל הרבה יותר מבעבר, כי נשים עובדות ומפרנסות אף הן את המשפחה. עם זאת, עד היום, לא קיים שוויון תעסוקתי ולרוב הבעל הוא המפרנס העיקרי ומשכורתה של האישה היא לעתים מזומנות, משכורת נמוכה בהרבה מזו של הבעל ובפרט משהאישה, ברוב המקרים, היא המטפלת העיקרית בילדים.
נשים מבוגרות, אשר לא למדו מקצוע או שלמדו, אך נאלצו להישאר בבית, כאשר הבעל פיתח את הקריירה והיה עסוק בפרנסת המשפחה, בעוד הן גידלו לבדן את הילדים וטיפחו את הבית, אינן מסוגלות כלל לפרנס את עצמן. במידה והן מבקשות להתגרש בגיל מבוגר, הן עלולות למצוא את עצמן, מול שוקת שבורה ובמצב כלכלי בלתי אפשרי, באשר במדינת ישראל, כאמור לעיל, אישה אשר נישאה לבעלה כדת משה וישראל, לא תקבל מזונות אישה, לאחר הגירושין. נשים אלו, יעדיפו להישאר נשואות עד יום מותן, כי אחרת הן לא תוכלנה להתקיים, גם אם הן סובלות מאלימות, או שהן סובלות בדרך כלשהי מהתנכלות הבעל, מבגידות חוזרות ומיחס בלתי סביר אחר.
לעומת נשים אשר נישאו כדת משה וישראל, שפר גורלן של נשים, אשר הנן ידועות בציבור או כאלו אשר נישאו בנישואין אזרחיים.
בתמ"ש 67910/00 מתוך מאגר נבו, עמדה בפני כבוד ביהמ"ש השאלה: "מה משך תקופת החיוב במזונות אישה, כאשר בנה"ז, הכשרים להינשא כדמו"י, נישאו בטקס אזרחי בקפריסין, ונישואיהם הותרו ע"י ביה"ד הרבני".
כבוד השופטת ורדה פלאוט פרטה בהרחבה בפסק דין זה את הפסיקה הנוגעת לעניין וקבעה כי "המגמה בפסיקה, הינה להפריד בין שאלת הסטטוס המשפטי של בנה"ז (נשואים/לא נשואים) - אשר ייקבע עפ"י הדין האישי, לבין שאלת התוצאות המשפטיות הנובעות מן הקשר הזוגי בכלל, והזכות למזונות בפרט - אשר ייקבעו עפ"י המשפט האזרחי.
ברע"א 8256/99 (פרשת פלונית), דן בהרחבה כב' הנשיא א. ברק בשאלה זו, ככל שמדובר בבנ"ז שנישאו בנישואין אזרחיים למרות כשירותם להינשא כדמו"י (בדומה לעובדות בעניינינו). לאחר סקירה נרחבת של הפסיקה בערכאות השונות בעניין, והבאת דברי מלומדים נקבע: "אין דבר בדיני הסטטוס העוסקים בתוקף הנישואין, ואין דבר בתקנת הציבור הישראלית החלה בתחום דיני החוזים, המונעים החלתם של דיני החוזים על היחסים בין בני זוג, אזרחי המדינה ותושביה, שנישאו מחוץ לישראל בנישואין אזרחיים, בכלל, ועל חובת המזונות, בפרט". (פסקה 20 לפסק דינו).
לעניין עצם החיוב במזונות הנובע מדיני החוזים נקבע: - "... המשך קווי המחשבה של הצדדים, כמו גם ההגינות והיושר בין הצדדים מחייבים כי במקום שהאחד נזקק לתמיכתו של האחר - אם במזונות ואם באמצעים אחרים - הוא זכאי לקבל תמיכה זו. בני הזוג אינם עוברי אורח שתאונת דרכים הפגישה ביניהם. בני הזוג ביקשו לחיות חיים משותפים. דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק של החברה בישראל מובילים למסקנה כי תחול חוב לתשלום מזונות... חובת המזונות מוטלת על כל אחד מבני הזוג כלפי בן הזוג האחר". (פסקה 25 לפסה"ד).
לעניין מועד תשלום המזונות נקבע שם: - "... מועד תשלום המזונות נקבע על-פי דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק ביחסים שבין בני הזוג". (פסקה 26 לפסה"ד). לגישתו של כב' הנשיא ברק, בהמשך לפסק דינו בעניין ורסנו (ע"א 805/82, פ"ד לז(1) 529), חובת המזונות תחול גם לאחר פרידת הצדדים, וזאת גם אם אין הסכם מפורש ביניהם "ובלבד שהדבר נדרש על-פי היושר וההגינות ותחושת הצדק... הכל יהא תלוי בנסיבות הענין" (פסקה 26 לפסה"ד).
לעניין זה קבע גם כב' השופט ש. שוחט בתמ"ש 51940/98 פלונית נ' אלמוני (פורסם באתר נבו): "... אין זה ראוי לקבוע, כי עם הפירוד מנותקת המחויבות הכלכלית שבין בני הזוג, בפרט באותן מקרים של תלות כלכלית ברורה של הידועה בציבור בבן זוגה. אי לכך הטלת חובת מזונות לתקופת מה, שאורכה והיקפה תלויים בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה היא מחויבת המציאות..." (פסקה 35 לפסה"ד). קביעה זו יפה, לדידי, לא רק בין ידועים בציבור, אלא גם בין בני זוג שנישאו בנישואים אזרחיים. ולעניין שיעור המזונות ומשך תקופת החיוב בהם נקבע בפרשת פלונית: - "...הם נגזרים מהערכת התנהגות הצדדים, ממצבם הכלכלי, מהתקשרותם עם בני זוג חדשים וכיוצא בהם פעולות שהן רלוונטיות מכח עקרון תום הלב" (פסקה 27 לפסה"ד).
פסה"ד שניתן ע"י בג"צ בעתירת התובעת, התייחס לשאלת הסטאטוס של הצדדים בעניינינו, שהינו מנותק משאלת המזונות בה עלי להכריע כיום, כפי שפורט לעיל. בשולי פסה"ד, התייחס כב' הנשיא ברק לשאלת הדין שעל פיו ידונו בתיהמ"ש האזרחיים בשאלת הזכויות ההדדיות בין בני הזוג וקבע, כי על בתיהמ"ש האזרחיים יהיה לפתח את הדין. זאת יעשו, על סמך הכלים המשפטיים שבידם, אשר בראשם דיני החוזים בכלל ועקרון תום הלב בפרט. הדגש הושם ע"י כב' הנשיא ברק על הבטחת רמת החיים של בן הזוג "החלש", ושיקומו לאחר הגירושין (פסקה 42 לפסה"ד בבג"צ 2232/03). לסיכומה של הסוגייה שהובאה בהרחבה בפרשת פלונית, ניתן לומר, כי בפרשת פלונית פתח ביהמ"ש העליון לרווחה את השער לעילה חדשה (שניצניה אומנם הנצו קודם לכן) והיא עילת המזונות ה"אזרחיים".
כב' הנשיא ברק קבע בפרשת פלונית מיהו הציבור אשר יוכל להנות מהזכות למזונות "אזרחיים", אך הוסיף ואמר (וחזר על כך בבג"צ2232/03, שניתן כאמור בעניינם של הצדדים שבפני) כי על בתי המשפט האזרחיים יהיה לפתח דיני משפחה אזרחיים אלה, כלשונו: "הזכויות ההדדיות בין בני הזוג- סטטוס הנישואין "כלפי פנים"- נדונות בבית המשפט האזרחי. מהו הדין על פיו ידון בית המשפט האזרחי? התשובה לשאלה זו מורכבת היא. יהא על בתי המשפט האזרחיים לפתח דיני משפחה אלה... די אם אציין כי המשפט האזרחי הישראלי כולל כלים משפטיים אשר בעזרתם ניתן לפתח דינים אלה. בראשם עומד המכשיר החוזי בכלל ועקרון תום הלב בפרט. בפרשת פלונית כתבתי: "... במקום שהאחד נזקק לתמיכתו של האחר- אם במזונות ואם באמצעים אחרים- הוא זכאי לקבל תמיכה זו. בני הזוג אינם עוברי אורח שתאונת דרכים הפגישה ביניהם. בני הזוג ביקשו לחיות חיים משותפים. דרישות היושר, שיקולי ההגינות ותחושת הצדק של החברה בישראל מובילים למסקנה כי תחול חובה לתשלום מזונות" (שם, בעמ' 234-233).
תשלום המזונות "האזרחיים" יבטיח את רמת חייו של בן הזוג "החלש" ויאפשרו את שיקומו לאחר הגירושין. חזקת שיתוף הנכסים- ככל שהיא חלה בנישואין כדת משה וישראל ויהא בה- ובהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973- כדי לתרום להגנת הצד החלש בחיי המשפחה, לקדם את השוויון בין בני הזוג ולהבטיח עצמאות כלכלית לאחר הגירושין".
מן הראוי לאזכר עוד מתוך פסק דינה של כבוד השופטת ורדה פלאוט כי: "פיתוח הזכות למזונות "אזרחיים" מיועד (על-פי פרשת פלונית) אך ורק לאותם זוגות לגביהם לא נוצר סטטוס של נישואין על-פי המשפט העברי, ר' פסקה 29 לפרשת פלונית, שם נאמר: "... פסק דיני זה דן בתחולתם של דיני החוזים במקום שיהודים, תושבי הארץ ואזרחיה, ערכו נישואין אזרחיים מחוץ לישראל בנסיבות שבהן אין לנישואין אלה כדי ליצור סטטוס של נישואין על-פי המשפט העברי. אלה הן העובדות במקרה שלפנינו. כזכור, בית דין רבני החליט שהצדדים אינם נשואים זה לזה, והשאלה הניצבת בפנינו הינה אם ההסכם לנישואין אזרחיים עשוי להצמיח חובות חוזיות למזונות"."
בפסק דינה זה, קבעה כבוד השופטת פלאוט, כי גם במקרה בו בני הזוג נישאו בנישואין אזרחיים, יש לפסוק לאישה מזונות שיקומיים למשך כמה שנים, בנסיבות העניין.
הפעלת שיקול דעת
מובן שלא בכל מקרה יפסוק בית המשפט מזונות שיקומיים לאישה לאחר פרוד. כאשר האישה אמידה מן הבעל, או כאשר לאישה יש אמצעים כלכליים סבירים לפחות העומדים לרשותה, או כאשר הבעל נמצא במצב כלכלי שאינו מאפשר לו לעמוד במזונות אישה לאחר הפרידה, אין זה מן הראוי וגם לא יפסקו מזונות אישה שיקומיים מעין אלו. בית המשפט מפעיל את שיקול דעתו וקובע בהתאם לנסיבות.
אך, מכל האמור לעיל עולה, כי קיים חוסר סבירות קיצונית, ביחס למעמדה של האישה הנשואה כדמו"י מול מעמדה של האישה אשר נישאה בנישואין אזרחיים או האישה הידועה בציבור, כאשר לעניין האישה הנשואה, לא ניתנת לביהמ"ש אף האפשרות להפעיל את שיקול דעתו, הואיל והחקיקה קובעת במפורש כי אין לקבוע מזונות אישה לאחר מתן הגט, למי שנשואה כדמו"י.
בעוד, הקדמה והנאורות, שורים על נושא המזונות של הידועה בציבור ושל האישה אשר נישאה בנישואין אזרחיים ובתי המשפט, רשאים להחיל את עקרונות תום הלב ושיקולי ההגינות והצדק, בהתייחס למזונות אישה לאחר פרוד, כשמדובר בנשים ידועות בציבור או כאלו שנישאו בנישואין אזרחיים, האישה הנשואה כדמו"י, עלולה למצוא עצמה כבולה באופן שלא ניתן לניתוק, משל הייתה שבויה בכלא - כלא חייה, לבעל, בנישואין קשים מנשוא ובלי כל יכולת להתגרש, שאם הייתה עושה כן, הייתה מושלכת אל הרחוב ככלי אין חפץ בו.
יתרה מכך, מה תעשה אישה, אשר בעלה רוצה להתגרש ממנה ובית הדין הרבני, מחייב אותה להתגרש?
ניתן להעלות על הדעת, כי אישה צעירה, תוכל לעבוד לפרנסתה, אך מה באשר לאישה מבוגרת, אשר כל חייה היו קודש לטיפול בבעל, לגידול ילדיה ולעבודה בבית ולטיפוחו? האם תושלך אל הרחוב?
אמנם ניתן לומר, כי במידה ולדוגמה, לבני הזוג יש רכוש רב, ניתן לחלק את הרכוש בין הצדדים וכך תוכל אולי האישה להתקיים, גם לאחר הגירושין.
כמו כן, ניתן לעיתים לתבוע מוניטין אישי ונכסי קריירה. כב' השופטת שטופמן קבעה בעמ"ש 1033/03, כי האישה הינה הבעלים של מחצית מכל הרכוש, השייך לבעל. היא דחתה את טענתו של הבעל, כי אין להחיל את הלכת השיתוף על בני הזוג, וקבעה כי האישה תקבל פיצוי לכל ימי חייה בסך 4,500 ש"ח בגין "המוניטין האישי" של הבעל, כלומר בגין נכסי הקריירה שלו.
אך לא רבים משתייכים לעשירונים העליונים באוכלוסיה מבחינת השכר, או עוסקים באופן רווחי במקצועות החופשיים.
יש נשים רבות במדינת ישראל אשר עומדות בפני הדילמות אשר הועלו כאן וחיות את חייהן בכלא הביתי, תוך חוסר יכולת לעשות מעשה ולשקם את חייהן.
נשאלת השאלה, לאור החוק הברור במדינת ישראל, האם לבעיה זו יש פתרון?
שוויון ויושר
ניתן לטעמי, להשליך, מן האמור בפסק דינה של כבוד השופטת בן עמי עמ 590/04 מתוך מאגר נבו, לענייננו. בפסק דין זה, קבעה כבוד השופטת בן עמי, בנושא מזונות ילדים, אשר גם בעניינם חל הדין העברי, כי יש להחיל עקרונות של שוויון ויושר על דיני מזונות הילדים, כדי להגיע לפסק דין ראוי.
כבוד השופטת בן עמי קבעה בין השאר כדלקמן: "דרך ראויה אחרת הינה החלת דיני היושר במשפט העברי, המצויים ברמה נורמטיבית גבוהה יותר מדיני המזונות ויש בהם כדי להוות מכשיר לתיקון עיוותים, במקרים החריגים בהם דיני המזונות המסורתיים אינם נותנים מענה ראוי. מקורם של דיני היושר במשפט העברי בהוראת "ועשית הישר והטוב" (דברים ו', י"ח) וכן "תעשה הטוב והישר" (דברים י"ב, כ"ה). לעניין דיני היושר במשפט העברי, נאמר בספרו של השופט זילברג "כך דרכו של תלמוד", עמ' 58: ”דיני היושר של המשפט העברי אינם חופפים לדיני היושר של המשפט האנגלי, אולם יונקים ממקור אחד, מן הצורך להקהות חודו של דין, וליצור בצידו תהליך שימתיק או יקציע את הזיזים והבליטות שבו... המשפט הוא דבר השווה לכל נפש, אך אינו הולם בדיוק נמרץ את רישומי אבריו של הפרט. היושר מווסת ומישר את ההדורים של החוק...".
גם פרופ' אריאל רוזן-צבי, במאמרו "על כוח המשפט ועוצמתו מול מגבלותיו וגבולותיו" (עיוני משפט י"ז 5, 13), סבור כי ניתן לאמץ דיני היושר במשפט העברי במקרים הראויים: ”באמצעות ערך היסוד של "ועשית הישר והטוב" ניתן, במסגרת המשפט העברי, למלא לקונות במשפט, ניתן לפרש את הכתובים ע"י השלטת ערך היסוד האמור עליהם, וניתן להטיל חובות אינדיווידואליות החורגות משורת הדין, אך הופכות עם הזמן חלק בלתי נפרד ממנו".
לא יתכן, כי מדינת ישראל, אשר משתיתה את פסקי דינה, כפי שנוכחנו לעיל, על עקרונות תום הלב, היושר ההגינות והצדק, במקרה בו מדובר בנשים אשר נשאו בנישואין אזרחיים, או במקרה בו מדובר על נשים ידועות בציבור, תאפשר לחקיקה מיושנת זו להתקיים, בלי לשנותה או מבלי לתת את הדעת, כיצד לפתור את הבעיה באמצעות פסיקה המושתתת על עקרונות דומים, גם בהתייחס לנשים הנשואות כדת משה וישראל.
מן הראוי לקבוע, כי במקרים מסוימים, גם אישה נשואה כדמו"י תקבל מזונות אישה לאחר הגירושין.
קיים ציבור שלם של נשים יהודיות במדינת ישראל, אשר עקב הדין האישי העברי החל עליהן, עלולות להיות מושלכות לעת בגרות וזקנה אל הרחוב, ללא יכולת להתקיים או לכלכל את עצמן, או שהן נאלצות להיכנע ולחיות את כל חייהן, במסגרת נישואין קשה, כשהן חוות סבל רב. גם במידה והחקיקה הקיימת תעמוד בעינה, ניתן, להחיל מתוך המשפט העברי את דיני היושר של המשפט העברי כפי שפורט לעיל, על נשים נשואות כדמו"י.
לא סביר, כי כוונת חכמי התורה, היתיה כה מנוגדת לכוונת הפסוק המפורסם אשר נכתב בתהילים ע"א, על פיו: "אל תשליכני לעת זקנה ככלות כוחי אל תעזבני".
