בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע (יום ד', 17.9.03) את 3 חברי 'מחתרת בת-עין': ירדן מורג, שלומי דביר-זליגר ועופר גמליאל, בניסיון לרצח ובעבירות בנשק.
בפרשה זו עומדים ותלויים 3 כתבי אישום נוספים, נגד נועם פדרמן, אותו מגדיר השב"כ כ'מוח' מאחורי הפעולה ומי שסיפק את האמל"ח, נגד יוסף בן-ברוך ונגד צוריאל עמיאור.
בתגובה להרשעת השלושה, אמר פעיל כ"ך לשעבר, נועם פדרמן, כי "אלה יהודים טובים שכאבו את כל הרצח והטרור שעם ישראל עובר ב-3 השנים האחרונות, ומגיע להם צל"ש ולא הרשעה".
בצאתם מהדיון, אמרו מורג ודביר-זליגר כי הם מתחרטים על מעשיהם ואין בכוונתם לערער על ההרשעה, מאחר והיא משקפת את האמת. דביר-זליגר הוסיף כי "היהודים עברו את אושוויץ ואת סיביר, אנחנו נעבור את הכלא. עדיף לשבת בבית הכלא מאשר להתפוצץ בבתי קפה".
לעומתם, סניגורם של מורג ודביר-זליגר, עו"ד נפתלי ורצברגר, אמר: "שלא כמו בתיקים רגילים, הדיון התמקד בשאלה מה היתה כוונת הנאשמים, כאשר עובדה שלא היה עליה חולק, היא שהמטען לא יכול היה להתפוצץ. בית המשפט נכנס וקבע קביעות באשר לכוונות. גם לשופט הטוב ביותר יש קושי לדעת מה בליבו של אדם. אנחנו נלמד את ההכרעה ונשקול את המשך צעדינו".
ואכן, המחלוקת העיקרית בין המדינה, שיוצגה על-ידי עו"ד אירית באומהורן, ובין הנאשמים היתה בשאלה האם העובדה שהמטען לא יכול היה, מבחינה עובדתית, להתפוצץ (מאחר והסוללה שחוברה אליו היתה ריקה; נ.ש.) היא פרי תקלה אקראית שאירעה לנאשמים, או שמא - כפי שטענו השלושה - היתה זו תוצאת מכוון, מאחר וכל רצונם היה למשוך תשומת לב ולהראות את הקלות בה ניתן לפגע, ורצונם לא היה לבצע באמת פיגוע.
מתוך החלטת השופטים
השופטים יפה הכט, משה רביד ויעקב צבן, קבעו כי השלושה "החליטו לבצע פיגוע גדול שיגרום לאבדות רבות לערבים תושבי ירושלים, באמצעות עגלת תופת שהכינו והניחו בסביבה הומת אדם בכניסה לבית ספר לבנות ולבית החולים מקאסד במזרח ירושלים".
"הנאשמים שקדו במשך כחודשיים, על הכנת המטען והרכבתו, ניהלו דיונים על הרכב המטען, התגברו על הקשיים ביצירת המעגל החשמלי, שהורכב בעמל רב על-ידי פלוני, טרחו לערוך סיורים למציאת מקום "אטרקטיבי" לפיצוץ המטען ולקביעת השעה המתאימה שבה יש תנועה רבה של עוברים ושבים במקום, ערכו סיור נוסף לאחר ששעון הקיץ נכנס לתוקף, כדי לבדוק האם צריך לשנות את השעה המתוכננת, שמא, יחמיצו את השעה בה הרחוב הומה ואף ביטלו יציאה מתוכננת ביום חמישי בלילה מחשש שהרחוב יהיה ריק מאנשים ביום שישי".
"המקום המיועד לפיגוע נבחר בקפידה. אין בו סיורי משטרה ומשמר הגבול וגם יהודים מדירים רגלם ממנו. הנאשמים גם טרחו למנוע כל סימן שעלול לזהותם. הם שמרו על מידור (הנאשמים 1 ו-3 לא הכירו את יתר הקושרים), טרחו למחוק טביעות אצבע והקפידו לעבוד עם כפפות. הם קנו בנזין בכמויות קטנות בכל פעם, למנוע חשד והנאשם 2, שנכשל בקניית מכל גז, שלח את הנאשם 1 לערוך את הקניה, כשהוא מקפיד להסתתר".
"הנאשמים הניחו על העגלה שתי לבנות חבלה, שני מיכלי גז, שתי חביות עם תערובת של סולר ובנזין וברגים, כדי להגביר את אפקט הפגיעה. ולבסוף, בעגלה נוסר דופן אחד, כדי למרכז את ההדף ולמנוע את פיזורו. כל הדברים האלה מצביעים על מאמץ של הנאשמים לפגוע ולקטול אנשים עוברי אורח ותלמידות הבאות לבית הספר ללמוד. לא בכדי שותף בהתארגנות הנאשם 3 שהוא מומחה לחבלה והנאשם 1 שגרר את העגלה ברכב של הרבש"צ של הישוב בת עין".
"המאמצים שעשו הנאשמים ואמצעי הזהירות שנקטו עומדים ביחס הפוך לטענתם שחפצו להעלות עמוד אש או רק ליצור אפקט תקשורתי, כשהמטען מנוטרל. כדי להעלות עמוד אש אין צורך במאות ליטר סולר, שתי לבנות חבלה, שני בלוני גז וכמות של ברגים".
"הטענה שהסוללה רוקנה עומדת בסתירה למאמצים שנעשו לבדוק את המעגלים החשמליים ושריפת הנורות בבדיקות שנעשו. אין להאמין שנעשו מאמצים כה רבים לבדוק את תקינות ההפעלה, רק כדי שלאחר מכן ירוקנו את הסוללה. הגרסאות של ריקון הסוללה או החלפתה ברגע האחרון הן בדותות מן הזמן האחרון. כוונת הנאשמים היתה לפיגוע תופת בו יפגעו ויקטלו ערבים, כמעשה נקמה על פיגועי הטרור ביהודים והעברת מסר כי לכל מטבע יש שני צדדים".
ביקורת על חוקרי השב"כ
בית המשפט הביע במהלך הכרעת הדין, המחזיקה כ-160 עמודים, גם ביקורת על התנהלות כמה מחוקרי השב"כ והמשטרה. בין היתר, טענו הנאשמים כי הם לא הוזהרו בטרם נחקרו, כי כל מה שיאמרו ישמש נגדם וכי קיימת להם זכות להיוועץ בעו"ד, ולכן יש לפסול את הודאותיהם שניתנו בחקירה.
בית המשפט דחה אמנם את מסקנתם זו, מאחר ותורת פרי העץ המורעל לא נתקבלה בישראל, ואין בהפרת זכויותיהם זו, כדי לשלול את קבילות ההודאות, אלא לכל היותר, הדבר יכול להפחית ממשקלן. מכל מקום, קבעו השופטים, הנאשמים הוזהרו בשלב מאוחר יותר, ובפועל הוכח כי הם היו מודעים לזכויותיהם, ובחרו לשמור על זכות השתיקה כשחפצו בכך. עם זאת, עדיין מדובר בהפרת זכויותיהם.
ביקורת נוספת הוטחה בממונה על החקירה בשב"כ, המכונה מקס-משה, שהתקשר לפסיכיאטר המחוזי בניסיון להורות לו כיצד לנהוג באחד הנאשמים, שאמור היה להגיע לבדיקה חוזרת אצלו. "דרך זו של התערבות אינה נראית לי ויש לראותה בחומרה. אם סבר מקס-משה כי נפלה שגגה בחוות הדעת הפסיכיאטרית הראשונית, היה עליו לפנות לפרקליטות, ולבקשה לפנות לבית המשפט בבקשה להבהיר את ההחלטה, ולא לעשות קפנדרייה ולפנות במישרין לפסיכיאטר המחוזי", ציין השופט משה רביד בהחלטתו.
יצויין, כי מדובר באחד מפסקי הדין הראשונים בו הסתמך בית המשפט בהחלטתו, גם על זכרונות דברים (זכ"דים) שרשמו חוקרי השב"כ במהלך חקירתם של החשודים. במקרים רבים אחרים, סירבו בתי המשפט, באופן עיקבי למדיי, להסתמך על אלה, מסיבות שונות, בעיקר של מהימנות ושל אי-סמיכות הרישום לביצוע החקירה.
הטעם לנטייה שלא להסתמך עליהם, "הוא אופייה הסיכולי של חקירת השב"כ. אין חוקרי השב"כ נוהגים לגבות הודעות מעצורים ומלאכה זו מבוצעת על-ידי חוקרי המשטרה. יחד עם זאת, כדי להבטיח את זכויות הנאשמים, על חוקרי השב"כ להקפיד על תרשומות מדויקות ביחס לפעולות שנעשו במהלך החקירה ועל רישום מפורט, ככל האפשר, של תוכן הדברים שהושמעו במסגרתה, בסמוך ככל האפשר למועד אמירתם".
סיפור האירוע
בחודש אפריל 2002 הבחין סיור משטרתי ברכב חשוד עם עגלה נגררת נוסע בשכונת א-טור בירושלים. נוסעי הרכב החנו את העגלה בסמוך לבית החולים מוקאסד במזרח העיר. במקום נמצא גם בית ספר לבנות. השוטרים, שחשדו בנוסעי הרכב, ביקשו משני נוסעיו להזדהות. אחד מהם ניסה לברוח, אך השוטרים הצליחו לעצרו.
ברכב נמצא מטען שכוון להתפוצץ בשעה שהתלמידות מגיעות לבית הספר. המטען פורק, ושני הנוסעים, ירדן מורג ושלומי דביר מהישוב בת-עין, נעצרו לחקירה. במהלך החקירה נעצרו חמישה ישראלים נוספים: פעיל כ"ך לשעבר נועם פדרמן, יוסף בן-ברוך, עופר גמליאל, צוריאל עמיאור ומנשה לוינגר, ששוחרר זמן קצר לאחר מכן. לגבי עמיאור, נטען כי טביעות אצבעותיו נמצאו על עגלת התופת.
חלק מהמעורבים בפרשה זו הודו בחקירתם במעשים שיוחסו להם, אך טענו שמטרתם היתה ליצור אירוע "תקשורתי-הרתעתי, שיוכל להשיג מטרה. הכוונה היתה לעשות אירוע שיגרום לצד השני להבין שיש למטבע שני צדדים", כדברי ירדן מורג בעדותו בבית המשפט.
ת.פ.ח. 5034/02 מדינת ישראל נ' ירדן מורג ואח'
או שהחרדים ימלאו את חובתם האזרחית או שיסתלקו מכאן
