בית המשפט העליון קיזז (יום ב', 29.9.03) שליש מתקופת מאסרו של חאלד עשור, נהג מונית ערבי-ישראלי, שהסיע את 2 המחבלים המתאבדים שפוצצו עצמם בתשעה באב ברחוב נווה שאנן (התחנה המרכזית הישנה) בתל אביב, בפיגוע בו נהרגו 5 אנשים ונפצעו 38.
בית המשפט המחוזי גזר על עשור 15 שנות מאסר בפועל, לאחר שהלה הודה, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן - סיוע לרצח ולחבלה בכוונה מחמירה, והסעה שלא כדין. עוד נגזרו עליו שנתיים מאסר על-תנאי, פסילת רישיון נהיגה למשך 15 שנה וכן חולט חלקו של עשור במונית, שהוערך ב-10,000 ש"ח.
עשור הגיש ערעור לבית המשפט העליון, בו השיג על חומרת העונש שנגזר עליו. באמצעות עו"ד בן בן-יהודה, טען עשור, כי המחוזי לא נתן דעתו כראוי לעובדה שמרגע שנודע לו בוודאות שמסיע הוא מחבלים-מתאבדים, פעל תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית ומיידית לחייו, וכי הוא לא רצה לסייע למחבלים. לפיכך, טען, בנסיבות העניין עומד לו סייג ה'כורח' שבסעיף 34יב לחוק העונשין.
השופטות דורנר, בייניש ופרוקצ'יה ציינו, כי "אין ספק, כי סיוע למחבלים-מתאבדים על-ידי אזרחים ישראלים, גם אם נגררו מלכתחילה לפעילות זו שלא מרצונם, מחייבת ענישה מרתיעה. ברם, על מידת העונש, במקרה האינדיבידואלי, להיקבע על-פי מהותו של הסיוע על שני מרכיביו - היסוד העובדתי והיסוד הנפשי".
עוד ציינו השופטות, כי "קיימת מחלוקת בפסיקה הישראלית באשר ליסוד הנפשי הנדרש ב[עבירה מסוג] 'סיוע'". בהלכת פלונית (ע"פ 320/99), שהיא האחרונה בה הושגה תמימות דעים בין השופטים, נקבע כי על המסייע לרצות לסייע למבצע העיקרי. ובלשון הנשיא ברק: "המצב הנפשי המיוחד הנדרש בדין הסיוע הוא, שהמסייע יבקש לתרום תרומה מסייעת למבצע העיקרי".
"במצבים בהם אין למערער מטרה לסייע, ניתן להפעיל את הלכת הצפיות, לפיה מספיקה מודעות המסייע לכך שהתנהגותו עלולה, בדרגה קרובה לוודאי, להוות תרומה מסייעת למבצע העיקרי. זאת, להבדיל מן הרצון שהעבירה תבוצע".
מאחר ועשור ידע בוודאות על היות נוסעיו מחבלים-מתאבדים רק בסוף הנסיעה, והוא "הסביר במשטרה כי היה נתון בהלם ולא היה מסוגל לדווח למשטרה, ואילו לאחר ביצוע הפיגוע לא פנה למשטרה בשל החשש שבהיותו ערבי, יואשם בשיתוף פעולה עם המחבלים", הרי שנותר לו טווח-זמן קצר מאוד לדווח על המחבלים, ומכל מקום, "ביצוע הפיגוע מיד לאחר יציאת המחבלים מן המונית, לא אפשרה, מבחינה אובייקטיבית, סיכול הפיגוע בשלב זה".
השופטות קבעו עוד, כי "יש להבחין בין המסייע מתוך רצון אמיתי, למסייע שקלע את עצמו למצב שבו נאנס הוא לסייע".
"בנותננו דעתנו למטרה הדומיננטית של הענישה במקרה הנוכחי - הרתעת הרבים - הגענו לכלל-דעה, כי ניתן להקל במידה מסויימת בעונשו של המערער", והחליטו להפחית את עונשו ל-10 שנות מאסר. שאר חלקיו של גזר הדין נותרו בעינם.
ע"פ 1285/03 חאלד עשור נ' מדינת ישראל
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
