העדה המרוקאית - זהות דהויה

1. ברכות, ז ע"ב.
2. ראו: ח' זעפרני, 'השירה העברית במרוקו', מכון בן צבי, ירושלים תשמ"ד. עמ' 120. 'בספרד כבמגרב היו היהודים משמריה הנלהבים של המוזיקה האנדלוסית... כאשר זמם מושל מוסלמי להחיל את חוק הקוראן כלשונו ולחדש את התקנות האוסרות אותה, מצאה המוזיקה מקלט בחיק היהודים'.
3. לעניין זה ראוי הניתוח של י' לוין על השיר: 'שאננים שאננים' לרשב"ג. י' לוין, 'הסוד והיסוד', מכון הברמן, לוד תשמ"ו, עמ' 8-15. 4. ראו: 'ברית', כתב עת של יהודי מרוקו, עורך א' כנפו, חוב' 24, עמ' 41-42.
5. 'שאר ירקות', קזבלנקה תש"ג.
6. שם, הקדמה ג' ע"ב.
7. משלי יז א.
8. שמות לב יח.
9. שם, רש"י.
10. רש"י לשמות לב ו': 'יש במשמע הזה גלוי עריות'.
11. 'שאר ירקות', ג ע"ב.
12. שם, 'פירוש להגדה בערבית-יהודית', ה ע"ב.
13. שם, מא ע"ב.
14. ראש השנה, יא ע"א.ד

נכס תרבותי אחר שבני מרוקו השליכו אחרי גוום, קשור לאווירה בבית הכנסת. מוסד ציבורי זה, כפי שזכור לי בימי ילדותי, שימש, לא רק כמוסד של פולחן, אלא גם כמוסד חברתי תרבותי, כאשר בימי שבת ומועד נועדים בו בני שכבות חברתיות למיניהן, החל מרמי מעלה, רבנים ות"ח, וכלה בצעירים פורקי עול תורה ומצוות, שלגביהם התפילה החגיגית היא יותר חוויה נפשית מאשר פולחן, מעין תחליף לקונצרט.

הפייטן מלווה את התפילה בפיוטים שלחניהם מקודשים מדור לדור, ללא שום צליל מלחני שירי חול המושרים בפי המקומיים בבתי קפה ובקברטים. כל שבת חגיגית (שבת פרה, שקלים, זכור, חתן בר מצווה ועוד) ופיוטיה, כל חג ופיוטיו. אלו הם, לרוב יצירותיהם של משוררים מבני מרוקו עצמם, שהמפורסמים מביניהם הם: ר' יעקב בן צור ור' דוד חסין. הללו מציינים בראש הפיוט את הלחן הראוי לשדך לו, ומכאן שמדובר בלחנים עתיקים (המאה הי"ח). גם לקטעי תפילה כמו: שירת הים, אל אדון וכד' יש לחנים מיוחדים, אפילו להפטרה של החגים יש לחן שונה מזה של ההפטרה בשבת, מיוחד בערבותו הנוגה הוא הלחן של "שבתות דפורענותא".

איני מתיימר כאן, מכוח ידיעתי הדלה, לפקפק בדעת המומחים בתחום הזה המייחסים כל מלודיה מוגרבית למוזיקה האנדאלוסית כנחלת מוסלמים ויהודים כאחד. אולם הלחנים הנדונים כאן, אם אומנם מקורם במוזיקה האנדאלוסית, הריהם נותקו מן התרבות הנוכרית ונשתמרו בקרב היהודים בלבד, ובמרוצת הזמן הם נתייהדו, במידה כזו, שמקומם לא יכירם עוד, לא רק בזמר המוסלמי (2), אלא אף בזמר החול של נגנים וזמרים יהודיים. מקומם היחיד הוא בשירת הקודש כגון: פיוטים לשבת ומועד, לברית מילה, לבר מצווה ולחופה. למרבה הצער כאן בארץ פסח עליהם הגורל, ביודעין, או בלא יודעין, וחלפו כלא היו. הם הומרו בלחנים מזרחיים המפוזמים בעלמא.

לא פחות מכך הוא גורלם של: 'הקרובות, היוצרות והרשויות' שהופרשו מן התפילה והפכו לאבן שאין לה הופכין. הסיבה לכך, לפי מה ששמעתי, היא משום שהם מסיחים את הדעת מן הפולחן, ומסיטים אותו מזמנו הקבוע לפי ההלכה (זמן ק"ש, זמן תפילת עמידה). דעה זו הרווחת בקרב ציבור המתפללים, מושפעת במידה רבה מרוח בית מדרשו של מנהיג שס.
במקום הפיוטים המסיחים את הדעת מן התפילה, ומעכבים אותה, כאמור, מזמרים קטעים מן התפילה עצמה כגון: 'הקדיש', 'אל אדון', 'לאל ברוך' וכד'. אך לא באותם לחנים מסורתיים שהיו מקובלים בגולה, אלא בבליל של לחנים מזרחיים ואחרים. הקטע-'אל אדון' בעל מגוון של לחנים יפים כמיטב המסורת המוסיקלית של יהודי מרוקו בגולה, כאן בארץ מזמרים אותו, לעתים, בלחן של שיר, שזמרת ערבייה שרה תוך התחנחנות למול מבטי ערגה, כנהוג בקברטים של דמשק וקהיר. הוא הדין לגבי 'הקדיש' שהעובר לפני התיבה מסלסל אותו בלחן של אחד מזמרי ערב.

המגוחך ביותר הוא השידוך של לחן 'עץ הרימון' לפיוט 'לכה דודי'. והמתפלל שזכה להתחמם לאור לחניו המסורתיים היפים של הפיוט הזה, חש כאילו נמצא באווירה של חום המדורה, ואין לו אלא לגחך ולנוד בראשו: 'מה עלובה העיסה שנחתומה אינו יודע להבחין בין סמיד לסובין'. תצלנה אוזניים לשמע 'הקדושה' בלחן של השיר :'בלעדיך אני בעצם כלום' - שיר עגבים לכל דבר. איזו זילות רוחנית!

ככל חג מחגי השנה גם חג 'שמחת תורה' ופיוטיו המיוחדים. לחנים ספוגי חדווה ועליצות מלווים את ההקפות ומוסיפים נופך של הילה לאווירה של ליל החג. כך נהגו בגולה. גם כאן בארץ האווירה בבית כנסת מרוקאי, כבבתי כנסת אחרים, צוהלת, אפילו יתר על המידה. אולם מקורה של צהלה זו אינו רוח המסורת המוסיקלית של מרוקו, אלא מקורה ברוח חב"ד. אותן מנגינות ידועות המלהיבות את הקהל בקצב פסדובלה שלהן, באין להן קשר מיוחד לנושא של החג. בין המתפללים בולטים אברכים אחדים קלועי פאות, עטויי אדרת שחורה אזורה אבנט, ומנשר משיחי כתוב בשולי כובעיהם. הללו, יותר מכולם, רוקדים במרץ רב כשלבם נתון לאביהם שבשמים.

עיקרו של דבר, בית כנסת מרוקאי בליל זה הופך למעין חצר הילולה של חב"ד (לדעתי עדיפה זמרה ברוח חב"ד מזמרה ברוח ערב, כשמדובר בבית כנסת), לעומת זאת 'מרן', שרוחו מרחפת כל ימות השנה על בתי כנסת מרוקאיים, נדחק הצידה לפי שעה, ואילו הפיוטים המסורתיים בנוסח יהדות מרוקו מקומם בבית הגניזה.

הפיוט-'יום ליבשה' לריה"ל נקבע לפי המסורת לפני שירת הים של יום שביעי של פסח, ולחנו כה חגיגי, כה ערב וכה יהודי, שמרטיט את הנפש; במיוחד כשהוא בוקע מגרונו של הפייטן המהולל - פרוספר ממן ז"ל - בעל קול טנור לירי. לפני כעשר שנים ערך 'מרכז אלישר' (אוניברסיטת בן-גוריון) כנס לשירת יהודי מרוקו, שכלל, בין היתר, גם תוכנית אומנותית. בין השירים שהסולן בחר היה גם הפיוט הנ"ל, שאין לו שום קשר למאורע, והוא שר אותו בלחן של שירת הבידור והשעשועים - ('ליל לבאראח וליום'). בין הנוכחים היו כאלה שעל פניהם נסוכה הבעת הנאה (תופעה מצערת), אך היו גם אחרים שהגיבו בפנים חמוצות.

בניגוד לאווירה הנ"ל נכחתי באווירה אחרת, שבה הוצג המחזה, "חתונה במוגדור" לאשר כנפו. אכן, הפעם הסולן בליווי נגנים שר גם שירים מסורתיים הנוגעים לחופה, לפי מנהג יהודי מרוקו. אך ההפתעה הנעימה ביותר הייתה הפיוט :'נרדי נתן ריחו', שהסולן שר באותו לחן מרנין שבו שרו אותו בחג שבועות בבתי הכנסת של קהילות מוגדור-אגדיר. שמעתי ופני קרנו. כה התרגשתי, ששמעתי את עצמי מלווה בלחש את הסולן.

לבד מגניזת 'הקרובות היוצרות והרשויות', ומהמרת לחני קודש בלחני חול של שירת ערב, כאמור, גם נוסח התפילה המקורי של יהודי מרוקו הומר בנוסח התפילה הירושלמי מזרחי. זאת, כנראה שוב בהשפעת 'מרן'-המנהיג הרוחני של ש"ס, שלדבריו מתייחסים כלדברי אלוהים חיים. תיקון זה עלול להביא לידי מסקנה תמוהה, שתפילותיהם של יהודי מרוקו במשך דורות רבים לא יצאו ידי חובת ההלכה. אומנם ההבדלים בין שני הנוסחים אינם מהותיים, אף על-פי כן יש לנו כאן רפורמה פולחנית.

ברם, לא די לו למר"ן בכך, אלא, הוא ראה לנכון לעשות תיקון אחר במחזור לראש השנה ויום הכיפורים. המדובר ב-'רשויות ו'יוצרות' שמקומם הקבוע במחזור, לפי המסורת של יהדות מרוקו, הוא בין שירת הים לתפילת ק"ש, אך הוא הזיז אותם ממקומם וקבע את קריאתן לאחר תפילת עמידה.

יצירות נפלאות אלו פרי עטם של משוררים גדולים, כראב"ע, רשב"ג וריה"ל, לוטים בהן יסודות מיסטיים ופילוסופיים בכפיפה אחת (3). לחניהם הנוגים, בהתאם לאווירה של ימי הדין, טבועים בחותמה של יהדות עתיקת יומין, וכשבוקעים בסלסול ערב מגרונם של ש"צ ושני עוזריו, הם מפעימים את לבותיהם של המתפללים עד כדי הזלת דמעה.

אכן, בני הקהילה, לרבות רבניה, מתייחסים ליצירות אלו כאל חלק מן הריטואל של הוידוי, לא פחות מקודש מתפילת עמידה שמפניה נדחה. אפילו פורקי עול, כאלה שתיארתי בכתבתי על אגדיר (4), מזדרזים להגיע לבית הכנסת לפני תפילת "ברוך שאמר" לבל יחמיצו את החוויה שבקריאת היצירות הללו בלחנן הנוגה.

למגינת לבם של רבים, כאן בארץ הפכו יצירות אלו למעין שיריים שלאחר הסעודה, ולא זו בלבד, אלא אחדות מהן קוזזו באין להן זכר. עתה, אותם פורקי עול וסתם הדיוטות, שעדיין חדורי תשוקה ליצירות אלו כבימי נעוריהם, ביודעם שקריאתם היא לאחר תפילת י"ח, הם מגיעים לבית הכנסת באיחור, כשהם מחמיצים את תפילות החובה והקבע. לכן במחילה מכבוד המתקן, על כגון דא נאמר: "בא לתקן ונמצא מקלקל".

כאשר השוויתי את המחזור - 'זכור לאברהם' בהוצאת ליוורנו תשי"א לזה של הוצאת ברזני, ירושלים תשנ"ג, עלה על דל שפתי משפט מאחת הקינות של ט' באב, שהיו מקוננים בשעת 'פתיחת ההיכל': "במקום אשרי העם איכה יועם". תמוה הדבר שהמו"ל מציין שלא שינה דבר מהוצאת ליוורנו. אך למען האמת אין פסול בכך, שהרי בשביל הצהרה כזו אנו מתוודים: "על חטא שחטאנו לפניך בכחש ובכזב", והכול מסתדר, כי יש לנו 'אל' הנושא עוון ופשע וכו'.

אמור מעתה! האם לנוכח כל הנאמר, יהיה נכון עוד להגדיר את העדה המרוקאית כעדה המשמרת את מורשתה? כל זאת מבלי להתייחס לעובדה עגומה, שאברכים מבני העדה אינם יודעים דבר על הכתבים הרבים של חכמי מרוקו. נזדמן לי, לא אחת, לשמוע דרשותיהם המתובלים במשלים על מלך בשר ודם, על עשירים שירדו מנכסיהם, על תפילת החי והצומח החביבה על הקב"ה, הכול כיד חוכמת חב"ד הטובה עליהם. כשבפיהם בל ייזכר לעולם אף לא חכם מרוקאי. אך זה עניין אחר שלא כאן מקומו.

אמת, שאם נשפוט לפי הזיקה לדת, הרי חלקה של העדה המרוקאית בחזרה בתשובה אינו פחות מזה של יתר העדות; אולם כאן במחלצות של הדת עסקינן, ומבחינה זו העדה המרוקאית המירה את מחלצותיה במחלצות אחרות. בלשון אחרת, היא התפרקה בעצם מנכסיה הרוחניים והתרבותיים.

ודאי, שזו תהיה שרירות לב להתעלם מקיומו של חג המימונה, קל וחומר משגשוגה של התזמורת האנדאלוסית. אומנם תזמורת זו היא נקודת אור בזהותה של העדה המרוקאית, באשר היא מסבה עונג רב לחובבי המוזיקה האנדאלוסית, במיוחד כשהיא משמיעה, לעתים, אותן מנגינות שנשתמרו רק בקרב היהודים. אך לרוב ניגונה אינו יהודי טהור, אלא הוא דו-תרבותי, מוסלמי ויהודי. מבחינה זו היא מעין אחות חורגת לתזמורת הפילהרמונית, שאף היא נציגה של תרבות יהודית ואירופית, וליתר דיוק, של תרבות כללית.

אחינו ממזרח אירופה כשהם מתכוונים להשמיע ניגון יהודי אמיתי הם מצהירים על מה שמוגדר אצלם 'כמוסיקת נשמה', אף אם מקורה בצלילי נכר, הרי היא נותקה ממנו ונתייהדה; כזו שמזינה נשמה יהודית בלבד. גם יהדות מרוקו נתברכה במוזיקה יהודית כזו, אלא שהיא הושלכה לתהום הנשייה, כפי שהעירונו לפני כן. צלילים ממנה נשמעים, לעתים, מפי זמרים אחדים, במיוחד מפי הוותיק שביניהם, הלא הוא :יוסף ג'ו עמר. ברם, הפטרונים המוחזקים בעיני עצמם כבעלי מונופול על התרבות, כורכים צלילים אלה עם המוזיקה המזרחית. כאילו איזה מוחמד, או מוסטפה שרים בטאברנה שיר בלחן של "סוכה ולולב", או בלחן של, "אוחיל יום יום", או בכל אותם לחנים הידועים רק בבתי הכנסת.

לחתימת סעיף זה חובה להעיר, שאין כאן שום יומרה להתייחס בביטול לזמר זה, או אחר. אין במשמע דברינו שום כוונה לשלול את ערכו התרבותי של זמר כלשהו, לרבות זמר העגבים בקברטים ובטברנות. הכוונה כאן היא רק לעורר את התודעה לגבי הלחנים המסורתיים של שירת הקודש, שהוזנחו והומרו בלחנים אחרים של שירת החול, וכפי שכבר צוין לעיל, לחנים אלה שמקומם באתרי בידור שונים פוגמים בקדושת התפילה.

דרך אגב, גם בשירת החול יש ניואנסים שונים בין זו של היהודים לזו של המוסלמים. שירת החול של היהודים באירועים משפחתיים, כגון: אירוסין, חינה, חתונה וכד' שונה בלחניה ובתוכנה מן הזמר המוסלמי. כל יהודי מרוקאי שעדיין קשור לשורשים של בית אבא יודה בכך. המנגינות המושרות מפי להקות שונות כאן בארץ, כזו של שדרות ("שפתיים"), אינן מנגינות יהודיות. היהודים אינם שרים על "ללה פטימה" ו"ללה עישה". גם הקצב שלהם אינו יהודי. לכן אין לראות בזמר כזה שיבה לשורשים, כפי שהלהקות טוענות. לכל היותר אפשר לומר שמנגינות אלו חביבות על היהודים.

כידוע, העדה המרוקאית, כעדות אחרות בישראל, הצמיחה מקרבה פוליטיקאים ואישי ציבור, ביניהם כאלה המוחזקים בעיני עצמם, ובעיני אחרים, כמשמרי המורשה של יהדות מרוקו, ואף מתגדרים בעובדה שהנחילו נצר ממנה לעם בישראל, הלא הוא חג המימונה, שמהותו העממית כמנהג של "הדלת הפתוחה", של "בגדי חמודות" ושל אסכלה= (צלי אש) בחיק הטבע, מותירים את מקורו עדיין בסימן שאלה; וספק רב אם מנהג כזה טבוע בחותם המורשה הרוחנית של יהדות מרוקו. הספק הזה מתאשר מן הראיות הבאות:

בכתבי הפרשנות, הדרש והעיון של חכמי מרוקו (לפחות אלה שבהם אני מעיין לצורך מחקרי) אין זכר לחג המימונה, אפילו אלה שבהם ההתייחסות לחג זה מתבקשת מאליה, מתוך קשר ענייני, כגון: הדרושים על חג הפסח, או הפירושים להגדה, אין אף לא הערה אחת על כך. יוצא מכלל זה הוא חיבור אחד מאוחר משנות הארבעים של המאה שעברה. זהו "שאר ירקות" לר' דוד סבג (5), המותח ביקורת בוטה על המימונה, כפי שנחוגה בזמננו, ומוקיע אותה כמנהג נפסד שבעטיו מחללים את קדושת 'יום שמיני של פסח'. החיבור כתוב בחלקו ערבית יהודית, ובחלקו עברית. תחילה נביא את דבריו בעברית:

"ובעצם היום הזה (יום שמיני של פסח) בעוד היום גדול אינם נזהרים, והם רצים משוקצים כדי להביא שאור מחמצת הבצק, פת חרבה שאין שלווה בה שמחריבת בית כל באיה, ובאיוולתם וסכלותם עונים ואומרים בקול רם, קול ענות כאילו קנו שלמות, בסימן טוב..." (6).

בדברים אלה מתוארת התכונה לקראת ליל המימונה, כפי שמוכרת לנו כאו בארץ, תוך ביקורת על הנהירה הבהולה לקראת החמץ בעיצומו של החג. יתר על כן, בביקורתו של המחבר גלומים שני יסודות אירוניים המשקפים אווירה של קלות ראש עד כדי ירידה מוסרית:
א'). הצירוף: "פת חרבה" ככינוי ל-'מופלטה' הוא זכר לשון מקראי, שבו לוט רעיון מוסרי: 'טוב פת חרבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב' (7). ואילו בדברי המחבר הוא טעון משמעות של חורבן ערכים.

ב'). הביטוי: "קול ענות" בקטע לקוח מפרשת העגל (8), וקרוב לוודאי שהמחבר מתכוון למשמעותו על-פי פירוש רש"י: "חירופין וגידופין" (9). דהיינו, הברכות הצוהלות שבהן מברכים זה את זה, אינן אלא קללות. יתר על כן, יסוד אירוני זה מזכיר גם את האווירה של פריצות סביב העגל: "ויקומו לצחק". רש"י מפרש: "יש במשמע הזה גילוי עריות" (10). הנה כי כן, כדוגמת אווירת ההוללות שאפפה את חטא העגל, כך המחבר רואה את האווירה בליל המימונה. בהמשך דבריו הוא מביע את דעתו בצורה ברורה, ללא מליצות, על התנהגותן המפוקפקת של המארחות בליל המימונה:" ובעלת הבית משחקת שחוק...מאין תהיה הברכה מצויה בזה מנהג הנגע הנראה בבית הרע הזה" (11).

על משמעות השם 'מימונה' הוא כותב בערבית יהודית: "האד לישם די כפוסא די מימונה די כא יעייטו פאס ירבחו, כא נכמם מניין כרזלהום? כונת נשמעו גיר ענד לחיצוניים"=(השם הנפסד מימונה, שעליו מכריזים בצעקות כדי לזכות בהצלחה חומרית, שמעתי אותו רק אצל החיצוניים) (12). משמעות הדברים היא שהשם 'מימונה' מקורו בכוחות הטומאה, הוי אומר; כוחות ההרס לפי הלקסיקון הקבלי.

לאמתו של דבר, הוא מודה בקיום חגיגה במוצאי חג הפסח, אולם לא בשם 'מימונה', כי המנהג היה ברוח היהדות, ללא סיגים ממנהגי הנכר. נביא את עדותו על כך בלשונה: "מודעת זאת בכל ערי המערב אשר תקנו לנו אבות מקדם, והנה במוצאי חג הפסח אשריכם ישראל עם הקודש הכול שמחים שקיימו את רצון השי"ת, ומאחר שהמשיח לא בא הרי האמונה קיימת עדיין, וכן במוצאי פסח קרא לילה 'יום אמונה', ויאמן העם בכל בתי כנסיות ילכו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רנה וישועה באוהלי צדיקים, כמה פסוקי מוסר מדברי חז"ל, משלי שלמה ופרקי אבות" (13).

אם כן, מן הסתם מדובר על מנהג של ליל 'אסרו חג', מעין הבדלה של מוצאי שבת. אלא שנושא המנהג החגיגי הזה הוא משיחי ביסודו, בהסתמך על מאמר חז"ל: "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל" (14). קריאת פרקי מוסר מן המקרא ומספרות חז"ל היא מעין הקדמה לשבתות שבין פסח לשבועות שבהן נוהגים לקרוא ספר משלי ומסכת אבות. אין בעדות זו שום פרט לא על 'דלת פתוחה', ולא על תרבוש אדום, שאינו משווה הילה כל שהיא. היהודים במרוקו לא חבשו תרבושים, אלא 'סאסיה' - מעין כיפה שחורה.
נראה, אפוא, כי מן המנהג המסורתי הזה, שנחוג באווירה צנועה במוצאי חג הפסח מתוך זיקה לתכנים יהודיים טהורים, התפתחה במרוצת הזמן המימונה כחג של יממה. בלילה מעדנים, וביום אסכלה=(צלי אש) בחיק הטבע. המחדשים כאן בארץ הכתירו את החג הזה במונח: "הדלת הפתוחה", מונח שמתקיים לכל פרטיו ודקדוקיו הלכה למעשה. התוצאה: בולמוס הנגיסה מן התקרובת המתוקה עד לזרא, היא שהפקיעה את החג מרשות חוג מצומצם של משפחות לרשות הרבים. טול ממנו את "הדלת הפתוחה", ויישאר חסר עניין לנספחים. מכאן, שבמבצע הזה- "הדלת הפתוחה"- מסתמנת נטייה אפולוגטית. מכל מקום, נחטא לאמת, אם נתייחס למימונה, כפי שהיא נחוגה בימינו, כנכס ממורשת יהודי מרוקו.

ההגינות מחייבת להתייחס גם לכישוף ('שחור'), ולפולחן הצדיקים - תופעות שהובלטו כמאפיינים את העדה המרוקאית הן במחקר, והן באומנות המשחק. ההיבט העגום שבתופעות אלו, כגון: ניצול מצוקתם של אנשים תמימים, גלוי לעין, ואף סופג ביקורת בכלי התקשורת האלקטרונית והכתובה. אף שההמון המסתופף בחצרותיהם של אנשי המופת בנוי מעדות שונות, הרי התופעה זהה, בעיקר, עם העדה המרוקאית.

אכן, חרף עוצמתה של התופעה אינה, אלא, עניין טריוויאלי. כמוה כחג המימונה אין לה הד כלשהו ביצירה הרוחנית של חכמי מרוקו. אומנם הללו מעלים על נס את דמותו של הצדיק כדמות אידיאלית, וכעמוד התווך של העולם, אך אין בכתביהם שום נימה של שידול לרבוץ במחיצתו לשם שיקום חומרי, פיזי, או נפשי. יתר על כן, רבים מבני העדה כאן בארץ מסתייגים מן התופעה, ואחרים מבקרים אותה כנטע זר שלא היה קיים בקהילתם לשעבר.

יהדות מרוקו האמיתית זוכה בימינו למחקר רב ענפים: הלכה, יצירה פיוטית, ספרות המחשבה ופולקלור. אך הדם של תחומים אלה אינו זוכה להגיע לציבור הרחב, משום שהמימונה, הכישוף, פולחן הצדיק וזמרי שדרות מעיבים עליו, ועד שלא יימוג עב זה, תוסיף יהדות מרוקו להראות בעיני הציבור הרחב כיהדות של מימונה ושל פולחן הקדושים מחד-גיסא, וכיהדות בעלת סינקרטיזם תרבותי של יסודות מזרחיים ואשכנזיים מאידך-גיסא. מעין עדה בעלת זהות דהויה.

אין מדובר כאן בעברות שמות המשפחה הנהוג בקרב בני עדות שונות, תופעה חיובית זו היא בבחינת החזרת עטרה ליושנה, וסימן להתנערות מן הגלות, אלא, הכוונה כאן לשמות המשפחה, שהיהודי נושא עמו מארץ גלותו. חז"ל הגדירו את החשיבות שהם מייחסים לשמו של אדם, בביטוי: "שמא גרים"(1).

אחינו האשכנזים המטיבים לשמר את נכסי הרוח והתרבות שהביאו עמם, ואף להנחיל אותם, ללא שום עמדה אפולוגטית, רושמים את שמותיהם הלועזיים בדייקנות כה רבה, שהגייתם אינה ניתנת לשיבוש. סילברמן מקפיד שלא יכנוהו זילברמן. בהיותי תלמיד באוניברסיטה העברית למדתי אצל מרצה אחד שהיה מקפיד על הגיית שם משפחתו הלועזי, ותיקן לכל מי שהשתבש בכך.

לא כן בני העדה המרוקאית, ששמות משפחותיהם עוותו ושובשו עד לבלי הכר; ולא זו בלבד שאיש אינו מקפיד לתקן, אלא יש אף כאלה שדעתם נחה מן השיבוש. אולי משום שרואים בו טשטוש המוצא המרוקאי, אף אם השם המקורי הוא יותר עברי מאשר לועזי, כדוגמת ' בן ייזרי' במקום 'בן עזרי' המקורי. כשתיקנתי את השיבוש 'בניון' לשם הנכון 'בן חיון', הגיבה בעלת השם (סטודנטית) בחיוך של ביטול.

אחד השיבושים המעורר תחושה של זילות הוא השיבוש האורתוגראפי ' מלכה' במקום 'מלכא'= (המלך). שם ארמי זה הטבוע בחותם יהדות עתיקה, הפך לתוצר של עממיות פורימית. המלך הפך למלכה ללא ניתוח גינקולוגי. כמוהו גם השמות המורכבים מהכינוי העברי 'אבי' ששובש לכינוי ערבי 'אבו': אבוחצירא, (אביחצירא) אבוטבול (אבי טבול) וכד'. כאילו סערוב השם מציין קדמה. מכל השמות המשובשים העילג ביותר הוא 'אבוקסיס'. רק גברת אחת (ריימונד הזמרת) שומרת על השם האמיתי 'אביקציץ'.

יצרי תקף עלי לציין כאן סיפור אחד: פקיד הקבלה במלון ואזיס (מרוקו) שאל לשמו של אחד המבקרים. 'אבוכזר', השיב האיש. זקן אחד מבני המקום שעמד ליד הדלפק התפרץ לתוך השיחה: 'אנתה מן פאמיליית אביכזר די מרקש? (אתה ממשפחת אביכזר של מרקש) שאל בפנים קורנות. מסיפורו ניכר, שמדובר באחת המשפחות המיוחסות. אך לעניינינו מפליאה העובדה שהגוי הגה נכונה את השם בצלילו היהודי 'אביכזר', ולא שעה להתמזרחותו - אבוכזר, כפי שהישראלי הגה אותו, כאילו שש על השם המסוערב.

לא פחות משיבוש עילג זה חל שיבוש אחר גם בשמות המורכבים מן הצירוף :'בן'-שמות עבריים לכל דבר. 'בן זכרי' (כ' רפויה) השתבש ל-'בנזיקרי', 'בן חיים' ל-בנאיים', 'בן יתח' ל-בניטה', 'בן עזרי ל-בניזרי'. זה שמו של אחד הח"כים, שרוממות "החזרת העטרה ליושנה בגרונו", אך את עטרתו אין הוא טורח להחזיר ליושנה.