ממשלה על המרפסת

עם תום מסע השבת החטופים, במסגרת העסקה בין מדינת ישראל לארגון החיזבאללה, ניתן לשרטט מאפיינים מדאיגים של התרבות הפוליטית המאפיינת את הממשל הישראלי.

מאז ראשית שנות התשעים - עת התרחשה המהפכה החוקתית והתקשורתית - החלו שלל עמותות, ארגונים בלתי ממשלתיים ותנועות חברתיות, לפעול לעיצוב המדיניות הציבורית והביטחונית. אלו, בחסות ההתעצמות של בית המשפט העליון וההיחלשות של הזירה הפוליטית, החלו "לוקחים את גורלם בידם" ופועלים להשפעה חוץ-פוליטית על הממשל, מבלי "להיכנס" לקלחת הפוליטית ולזירה הפרלמנטרית. תרבות זו, כך נראה, חלחלה לא רק לפסיכולוגיה הפוליטית של האזרחים, אשר רבים מהם החלו מצטרפים לארגוני "חברה אזרחית" כדי להשפיע על הכרעות השלטון, אלא אף למטבחי השלטון עצמו. נראה שהממשל הישראלי כבר חסר תעודת זהות אידיאולוגית, יעדים ברורים, חזון, דרך או קווים אדומים. במקום זאת הוא הפך לצופה, המתבונן מן "המרפסת השלטונית" על שלל הקולות החברתיים, מאתר את הקול הדומיננטי - ומאמץ את תביעותיו כמדיניות.

משב הרוח הקובע ברחוב הישראלי

הנסיגה מרצועת הביטחון בדרום לבנון מוסברת כהיענות הדרג הפוליטי והביטחוני לפעילותה האפקטיבית של תנועת "ארבע אימהות". זו סימנה לעצמה כמטרה את נסיגת צה"ל מלבנון, ובחיבוק תקשורתי אוהד הפכה עמדתה ל"קולו של הרחוב הישראלי".

גם אם רבים בציבור ובקרב מקבלי ההחלטות חשבו כי לנסיגה תהיינה תוצאות שליליות - הרי שהממשלה בראשות אהוד ברק, כמו המועמדים לראשות הממשלה ערב בחירות 1999, תפסו את הנסיגה כהכרחית. גם את היציאה למלחמת לבנון השנייה הסבירו שרי הממשלה כהיענות לתביעות. הפעם היו אלה אנשי הצבא אשר, לגרסת השרים, תבעו יציאה למבצע צבאי רחב היקף. והנה, את העסקה עם חיזבאללה - זו שהעניקה לחסן נסראללה ניצחון תודעתי ואילצה את ישראל לשחרר מן הכלא רוצח ילדים שפל - לא העזו השרים שלא לאשר, וזאת בשל מה שהגדירו כ"לחץ המשפחות".

האזרח הישראלי, המביט מן הצד על עיצוב המדיניות של הממשל, לא יכול שלא להבחין כי זו אינה תואמת יעדים מִמשליים כאלו או אחרים. היא תואמת משב הרוח ברחוב הישראלי. ומשב הרוח ברחוב הישראלי אינו אלא פרי פעילותם הציבורית והתקשורתית האפקטיבית של יזמים חברתיים הפועלים בו. ממרפסת הממשל מזוהים קולות אלו - ותביעותיהם נענות. על השפעת דעת הקהל על הפוליטיקאים נכתבו מחקרים רבים. אך מעולם לא נטען בהם, כי במקביל לכך זנחו ממשלים מכהנים את הפרופיל הפוליטי-ערכי המייחד אותם וחדלו מלצבוע בעצמם את גוני מדיניותם. המקרה הישראלי מלמד כי אכן כך הדבר.

אלו מסרים יכול להסיק האזרח הישראלי מהתבוננות במתרחש ובממשל חסר הזהות שהפך משקיף במקום מנהיג? מסר אחד הוא כי גורלו יהיה נתון מעתה בידיו. זהו מסר שיש לו הצדקות ליברליות פלורליסטיות, אך אם נתעלם לרגע מן המחשבה המדינית והפילוסופיה הפוליטית שביסודו - מחשבה שאת האזרח הממוצע מטרידה פחות - הרי שהמסקנה ה"אופרטיבית" שלו תהיה כי יעדיו לא יקודמו, אלא אם יקום הוא עצמו להילחם עליהם. לא ממשל מכהן יעשה זאת עבורו, גם אם מדובר בהשגת ביטחון אישי, במקלט מגן מפני טילים אוויריים או, כפי שחווינו, בהשבת בנו מן השבי.

הליכה מיותרת לקלפי

התפיסה של הפרטת הממשל והאזרחות חלחלה כה עמוק בקרב השלטון, עד כי השבוע אף עברה בקריאה טרומית הצעת חוק המחייבת הקצאת מימון ציבורי לפעולות עתידיות של השבת בנים על-ידי משפחות שבויים ונעדרים - מימון הדרוש למשפחות למסעות השתדלנות וההסברה בחו"ל. מעבר לכך שיש בהצעת החוק משום הצהרה בדבר אוזלת היד של המערכת הציבורית לפעול למען השבת הבנים, ובכך למלא את חובתה, יש בה אף הפלייה עתידית בין שבוי לשבוי. שהרי משפחה של שבוי מתרבות פוליטית "מרכזית" - כלומר, מבוססת כלכלית, דוברת אנגלית רהוטה ושולטת בכללי המשחק של התקשורת, תוכל להסתייע בכספי ציבור אלה ולצאת למסעות עד קצה העולם כדי לקרוא לקהילה הבינלאומית לעשות להשבתו של בנה. אך מה על משפחת שבוי מן הפריפריה הישראלית, קשת היום, אשר אף עברית אינה דוברת כהלכה - מה היא תוכל לעשות עם מימון זה? האם המאמצים הציבוריים להשבת בנה אכן יהיו פחותים בשל כך?

ומה על האזרח לחשוב על טיבה של עסקת השבויים שנחתמה? האם זו משקפת את ההיגיון הממלכתי הראוי, או שהיא אך ורק תגובה מִמשלית לתביעת המשפחות? נראה שאילו הצליח רב אלוף (מיל.) בוגי יעלון, שהתבטא נגד העסקה, להקים תנועה חברתית שהייתה קוראת לממשלה לסרב לסחטנות של נסראללה, וזו הייתה מצליחה לסחוף איתה רבים ברחוב הישראלי - אזי הכרעת הממשלה הייתה שונה. כיצד נעריך כיום את החלטות הממשל אם מול עינינו הוא מקבל אותן אך ורק על בסיס הווליום הציבורי של קבוצות ברחוב הישראלי, מבלי לנקוט עמדה עצמאית, פופולרית יותר או פחות?

ככל שהממשל הישראלי יסתפק בתצפית על המשחק הפוליטי מן המרפסת ובאימוץ עמדתו של בעל המגאפון החזק ביותר, כך תתעצמנה תחושות היתמות, ההתמרמרות והפחד ברחוב הישראלי - תחושות הנובעות מן העובדה שישראל היא חברה חסרת מנהיגות. מדיניות מִמשלה בעתיד, כך נראה, לא תיגזר מתפיסותיו הרעיוניות ומניתוחיו הרציונאליים, אלא מסחטנות חברתית.

וכך, כל המבקש לדאוג לעתיד טוב יותר - אל לו לצפות לדבר ממנהיגיו, אלא "להילחם" על אותו עתיד בכיכר העיר. כך אולי יקשיב הממשל לעמדתו, ואם זו תסחוף אחריה אזרחים נוספים - אף ייענה לה. אין ספק כי בעלי תפיסה ליברלית יחגגו את הפרטת המדיניות הישראלית ואת מעורבותו הגוברת של האזרח הישראלי בפוליטיקה, אף שגם הם מעולם לא טענו כי מן הראוי שאזרחים פעילים יחליפו את הממשל אלא לכל היותר לכך שאלו ישפיעו עליו. היה זה בן-גוריון שידע להבדיל בין דעת הקהל לבין דעת הממשל. נראה כי בהיעדרה של השנייה, כל שנותר לאזרח הישראלי הוא להתחיל לעצב את הראשונה. ההליכה לקלפי מעולם לא נתפסה כה מיותרת.