|
רלף קליין ז"ל [צילום: יוסי זליגר]
|
|
|
|
|
נפגשנו בפעם האחרונה בערב שארגנו אוהדי מכבי תל אביב לכבודו. כשנפגשנו בראשית הערב, לחצתי לו יד והוא בעיני הקוקר ספנייל שלו הסתכל עלי ואמר "אני לא מאמין שכל אלה באו לכבודי" והוא באמת לא האמין, כי ככה היה רלף, צנוע כזה.
בסוף הערב חיכיתי שהקהל הרב ייצא, לתפוס עוד רגע אחד עם רלף לפני שנפרדים. זה היה הערב שלו, לרגע היה נדמה שלו רק נתנו לו הוא היה מדבר על הבמה עוד שעות רבות ומספר סיפורי אלף לילה וכדורסל.
"היה גדול", אמרתי לו וחיבקתי אותו, "כן היה גדול, רק איפה אני אשים את כל המתנות שהם הביאו לי, אפשר לחשוב שהתחתנתי", הוא שאל. זה היה המפגש האחרון שלנו, השיחה האחרונה הייתה לפני כחודש, התקשרתי סתם ככה כדי לשאול מה שלומו והוא סיפר שהוא דווקא מתחזק וברוך השם הוא בכיוון הנכון.
רלף קליין היה משהו אחר בנוף הישראלי. כשהגעתי כעיתונאי צעיר בסוף שנות השמונים לאימון נבחרת ישראל, קליין קיבל אותי כאילו הייתי עיתונאי ותיק, נתן לי את אותו היחס שקיבלו הותיקים שכבר הלכו איתו כברת דרך.
הוא תמיד אמר את מה שחשב ולא תמיד היה נעים לשמוע את מה שהוא חושב, אבל אפשר היה להחכים. לא משנה באיזה נושא, כמובן שבכדורסל, אבל רלף גם היה מבין גדול בפוליטיקה והייתה לו משנה סדורה, והוא גם הבין בחיים, ואהב אותם, הו... כמה שאהב.
כשנבחרת הפדרציה של ישראל שיחקה מול רוסיה ומריה שארפובה, רינת - הבת של רלף, התקשרה לשאול איך היא יכולה לרכוש לאבא כרטיס למשחק כי בקופת הכרטיסים הם כבר אזלו והיא יודעת ששחר פאר נגד שראפובה יעשה לו טוב למצב הרוח. השגתי לרלף זוג כרטיסים כהוא הגיע למגרש, למרות שהיה תשוש, יכולת לראות את הזיק בעיניים רק מפני שהוא עמד לראות עוד ספורטאית גדולה.
רלף הספורטאי ידע להעריך ספורטאים גדולים ובאותו סוף שבוע לא היה מאושר ממנו על שזכה לראות את שחר ושראפובה משחקות זו נגד זו.
ארונו של רלף יוצב בהיכל נוקיה שביד אליהו, זה ברור, אבל רצה הגורל והאיש הזה הולך מאיתנו לדרכו האחרונה באותו היום בדיוק שבו נפתחים המשחקים האולימפיים בבייג'ין. כמה שעות אחרי שייטמן בבית העלמין באבן יהודה תצעד משלחת ישראל לאצטדיון האולימפי בבייג'ין, לרבים בין עשרות הספורטאים והמאמנים שיצעדו שם, רלף קליין היה וימשיך להיות סמל ומודל לחיקוי.
יהי זכרו ברוך.