בבתי הכלא בישראל נמקים אסירים פלשתינים בכירים כקלפי מיקוח טובים. אסים. עד מתי? בידי החיזבאללה מוחזק שבוי - הלוואי שחי, בריא ושלם - האזרח אלחנן טננבאום ובידיהם גם, חיים (הלוואי) או מתים (חלילה) שלושה חיילים.
בכלא מצרי נמק, מיואש עד מוות, עזאם עזאם. בכלא אמריקני נרקב, מוזנח ונבגד, ג'ונתן פולארד - אולי הסמל המהדהד בצרימתו לאזלת-היד המשוועת, הבלתי נסלחת, של מדינת ישראל בנושא השבויים והנעדרים.
מעל השיח הציבורי - קטום וחרישי - בנושא זה מעיבה עננת אי-ידיעת דבר אודות "הנווט השבוי" (עם מרכאות ובלעדיהן) רון ארד. העדר כל מידע אודותיו, ולו גם חלקי וזעום, מקומם ומכעיס לא רק בגלל הקושי לשאת את העובדה, שאכן אין אנחנו יודעים דבר על האיש, אלא משום הרשלנות המופקרת שבעטיה ניתק החוט הדק והרופף של הקשר הקלוש שהיה עמו, בזמן הראשוני, הקריטי, לאחר נפילתו בשבי: היה ידוע אז מקום שביו והיתה ידועה גם זהות שוביו. המעט שהיה, נמוג ואיננו.
מדינת ישראל, אשר לפי מקורות זרים - אשר לא הוכחשו - היא מהמעצמות הגרעיניות החזקות בעולם, מתגלה בנושא השבויים כמדינה נחשלת. מבחן התוצאה מעלה, כי מה שהשיגה עד עתה אינו סביר, אינו מתקבל על הדעת ובוודאי שאינו מניח אותה. מבחינה מהותית המצב הוא בלתי נסבל.
מדינה עם שירות חשאי שתהילתו יוצאת מקצה העולם עד קצהו לא מצליחה להפיק ולזקק ולו גם שביב מידע היכן, לעזאזל, מוחזק רון ארד ומה שדחוף ובלתי סובל דיחוי לבררו אף יותר מאשר מקום הימצאו - האם הוא עדיין בין החיים.
מהתבטאויות ציבוריות של אישים בכירים שונים בממסד הצבאי והאזרחי מצטבר רושם לפיו הדיבור הרוטיני, החלול והנבוב, זה שבשגרת-לשונו מובנות וטבועות קלישאות עבשות ("מדינת ישראל לא תשקוט עד אשר ישובו הבנים הביתה בשלום"), מכסה על שורה תחתונה ריקה ועקרה: הן מבחן התוצאה והן תוצאת המבחן מוכיחים וממחישים תוצאה אחת - אפס. לא כלום.
אי אפשר להניח את דעת השואלים 'מה קורה בנושא השבויים והנעדרים ולרצותה באמירה חבוטה וסתמית, יוצאת ידי חובה, קלישאית, על מאמצים בלתי נלאים ועל נדודי שינה כרוניים בגלל הטיפול בנושא זה, כאשר הניגוד המשווע בן מידת המאמץ, שיעורו והיקפו המושקעים בנושא לבין העדר כל מידע (מידע!) זועק לשמים החירשים.
משא-ומתן חשאי? יפה. אנחנו מוכנים להחזיק אצבעות (ולכסוס את ציפורניהן!), לקפוץ אגרוף ולחרוק שן, להתפוצץ מסקרנות ולא לדעת דבר, אם אי-התערבותנו, שעשויה לקדם את תהליך שחרורם של האנשים היקרים שלנו הנמצאים בידי אויבים, מתחייבת מההכרח לשמור על שקט-הס מלא וגמור.
אבל אסור להניח ל"מקבלי ההחלטות" לחסות עד עולם תחת כנפיה הרחבות של הסודיות הגמורה והחשאיות המלאה, אשר לא ייתכן ניהול משא-ומתן בנושא כה רגיש בלעדיהם, מבלי לתת דין וחשבון ציבורי, גלוי וענייני, על הסיבות והגורמים המעכבים כל התקדמות בנושא זה.
אנחנו שותקים. מתפוצצים מהאימה שמהלך עלינו המסתורין, מהכעס שמעוררת אי-ההתקדמות ומהעלבון שממיט חוסר כל מידע, אנחנו שואלים: מה קורה? למה שום דבר לא זז? מדוע איש מהשבויים טרם שב לביתו, חי או מת.
גם בוויכוח על הגרעין (הפצצה, לא החמנייה) הולכת ונפרמת רקמת העמימות וחוטי אורניום גלויים מבצבצים זה מכבר מבעד לטלית הגרעינית. האמת הולכת ונחשפת. אי אפשר להסתיר דבר ואסור להסתיר, קל וחומר לא בנושא שהוא בבחינת דיני נפשות. אין הצדקה להמשך משחק המחבואים בין הציבור לבכירי שליחיו בנושא השבויים. רוצים לדעת מה המצב, מה העניינים, מה קורה, מה חדש. שאלות פשוטות.
המדיניות החשאית הכזיבה. יש מקום וטעם לשקול נקיטת מדיניות גלויה, אשר תהווה גם לחץ הכרחי על מי שאמורים לספק מידע ובסופו אף להשיב את הבנים הביתה.
