סעיף 30 לחוק בתי המשפט הוא חיה מיוחדת, עד האתמול בטוח הייתי כי היא מיועדת אך ורק לדיון נוסף בעתירות מנהליות (עתירות לבג"צ) ולדעתי לכך נועדה מראש, ואפילו על-פי מינוח (דנג"צ) ניתן להבין כי כוונת המשורר הייתה לדיון נוסף בבית הדין הגבוה לצדק.
ואז קיבלנו את פס"ד בג"צ 6721/08 ממנו למדים אנו שהתהפכה הקערה ומה שנותר במקרה של ערעור עליון במעמד שלושה (או יותר) הוא רק בקשה לדיון נוסף על-פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט.
וסעיף זה, הוא סעיף מאוד קשה לפיצוח, מה עוד שההחלטה על תקפותו מתבצעת על-ידי אותו מוסד עליו "מערערים", ואותו מוסד בו יידון ה"ערעור" - מה לעשות - צפוף בצמרת.
סעיף 30 לחוק בתי המשפט:
א) עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט, עם מתן פסק דינו, שבית המשפט העליון ידון בו דיון נוסף בחמישה או יותר.
ב) לא החליט בית המשפט העליון כאמור בסעיף קטן (א), רשאי כל בעל דין לבקש דיון נוסף כאמור; נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף.
ג) בהחלטה שניתנה לפי סעיף קטן (א) או (ב) רשאי בית המשפט או השופט לקבוע את הבעיה שתעמוד לדיון נוסף, ומשעשה כן, לא יקויים הדיון הנוסף אלא באותה בעיה.
הסעיף המעניין אותנו הוא הוא סעיף 30 ב' והוא מציב אחד או יותר משני ספים קשים ביותר
- חשיבות או קשיות ההלכה שנפסקה
סתירה להלכה קודמת לא מצאתי, רובן המכריע של הגשות כתבי האישום על העלבת עובדי ציבור כוללות סעיפי אשמה חמורים אחרים, כגון תקיפה, או חבלה או כל מיני מרעין בישין אחרים- לדעתי אין כמעט העמדות לדין במקרים של מחאה פרופר - שביתת רעב - המלווה בהעלבה לכאורה של פקידי ציבור (ראה פרק הגנה מן הצדק במאמר קודם).
מקרה אחד שמצאתי, בג"צ 11038/07 יהושוע בן אריה נ' היועץ המשפטי לממשלה, אשר עלב לכאורה בעובד ציבור (שופטת במהלך בוררות) אך עתירתו נדחתה בשל היותה ניסיון לערער על החלטת ביניים בהליך פלילי (ולא נקבעה בה שום הלכה) ובקשה של אותו יהושוע לדיון נוסף (דנג"ץ 3321/08) נדחתה עקב הנימוק הבא:
- בית המשפט העליון דחה את עתירתו של המבקש שבפני, למחוק כתב-אישום פלילי שהוגש כנגדו המייחס לו עבירה של העלבת עובד ציבור. דחייתה של העתירה התבססה על ההלכה בדבר גדרי ההתערבות המצומצמים של בג"צ בהחלטות ביניים בהליך פלילי. העותר סבור כי יש מקום לקיים בעניין דיון נוסף, והוא מסביר באריכות רבה מדוע לשיטתו יש למחוק את כתב האישום שהוגש כנגדו. אולם תנאי לקיומו של דיון נוסף הוא כי נקבעה בפסק-הדין של בית המשפט העליון הלכה חדשה וקשה, או כזו הסותרת הלכה קודמת, ובענייננו, לא נקבעה בפסק-הדין הלכה כלשהי. ממילא, דין הבקשה לדיון נוסף להידחות.
ומכאן שבעניינו בפס"ד אונגרפלד-דרייפוס בו נקבעה הלכה מובהקת (לפחות לגבי פס"ד פה אחד של השופטת פרוקצ'יה)- נפתחת הדלת לאותו דיון נוסף מיוחל.
ונעבור לתנאי השני - תנאי אשר בו עומד מקרה אונגרפלד-דרייפוס לעילה ולעילה או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בעניין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף.
פגיעה אנושה וחמורה אין ולא הייתה בתולדות בית המשפט העליון, מאז משפט קול העם המפורסם, ועד עצם היום הזה פגיעה אנושה יותר וחמורה יותר בזכויות יסוד במדינת ישראל, על-ידי בית משפט, מאשר פסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.
איש, אב לילד פגוע, שובת רעב, מפגין, כותב מספר מילים מאד מאד בוטות נגד מי שפוגע בו, ובית המשפט לא מתעניין כלל אם היו אלה דברי אמת או לא, ונותן בפועל גושפנקא לערכאות הנמוכות יותר לשלוח את האיש הטוב הזה למאסר.
הלך חופש הביטוי, הלכה הביקורת הציבורית, יאללה קדימה פרשנות מימי הטורקים לחוקי המדינה, יאללה קדימה לשחיתות, יאללה קדימה להסתרה, יאללה קדימה לחזרה לימים האפלים, ימי הביניים - והכל בפסק דין אחד בהסכמת שלושה של בית המשפט העליון של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, מדינת ישראל.
חשין וביניש - עולבים ולא מועמדים לדין והשופט חשין מעליב לכאורה עובד ציבור - וכלל לא בטוח שהוא דובר אמת, והוא לא עומד לדין, והשופטת ביניש מעליבה לכאורה עובד ציבור - וכלל לא בטוח שהיא דוברת אמת, והיא לא עומדת לדין, ורק אונגרפלד? דרייפוס? בוזגלו? רק הם יעמדו לדין? יעברו בשלום, יעברו במחוזי, יגיעו לעליון, ובסוף יעמדו לדין???
והיכן תורת הפרשנות של ברק, פרשנות מילולית, אך בראי התקופה, תקופה של אור, תקופה של חופש-ביטוי ושמש מחטאת, ולא תקופה של סתימת פיות - וחושך מסוכן ומבהיל.
והיכן תורת הכנסת, על הצעות החוק המרובות לעקר את סעיף 288 מן השורש?
וכאלה דברים רק מציתים את הגפרור וכבר אנו עוד תהום אחד למטה, השופטת ארבל, קברה אותנו עוד במעמקים, לטעמה ולטעמו של השופט ג'ובראן, גם דברים כלליים, ללא שם וללא זהות מהווים העלבת עובד ציבור - לא חשוב מה חושבת הכנסת, לא חשוב מה חושב הציבור - מלוטומניה שלילית עברנו חיש לעותמניה שלילית בריבוע, השופטת פרוקצ'יה החזירה אותנו 100 שנה לאחור, והשופטת ארבל דחפה אותנו עמוק עמוק לאפלת ימי הביניים.
עוצו עצה ותופר - את גזרת ההלכה הזו חייבים להסיר, ומוקדם ככל האפשר - כן ייטב - פן גם אני אמצא עצמי בקלבוש בשל דברי לעיל.