בכל מערכת פיקודית יש מי שאמור להחליט. כך זה בצבא וכך זה בפרקליטות - וכך זה בכל מקום. יש מרוצים יותר - ויש שמרוצים פחות. אולם משמסתיים המרוץ לקודקוד הפירמידה, יש לנער את השבבים שעפו לכל עבר - ולהמשיך הלאה. לא מעט אלופים, או פרקליטים בכירים, הבינו זאת, והם בחרו לטרוק את הדלת מאחוריהם לאחר שמי היה צריך להכריע דילג מעליהם. אורי בר לב אינו שונה מבחינה זאת מרבים וטובים, לא פחות ממנו, שנאלצו ללכת הביתה בנסיבות דומות. מתן וילנאי או עוזי דיין נעלבו גם הם - אבל הם לא ביקשו לשבור את הכלים.
אורי בר לב נוהג קצת אחרת. בגלל שיש לו לא-מעט חסידים בעולם התקשורת שעוד זוכרים לו את חסד 'ההינתקות' המוצלחת מגוש קטיף הוא מיהר אליהם כדי להציג ברבים את מרכולתו ולהסביר מדוע 'מגיע' לו. ייתכן שמגיע לו, וייתכן שלא מגיע לו, אבל בזיכרון הקולקטיבי הוא ייזכר לעולם כמי שהיה 'שם'; כמי שיישם בפועל את הגירוש של כל היהודים מבתיהם בגוש קטיף ביחד עם דן חלוץ, הרמטכ"ל שנאלץ להתפטר בעל-כורחו, ועם משה קראדי, המפכ"ל שאולץ לפרוש טרם-זמנו לאחר שהשופט ורדי זיילר אמר עליו את מה שהוא אמר.
אז עכשיו הגיע גם תורו של אורי בר לב. הוא לא מגורש, אמנם, מביתו, אבל מה שקורה לו עכשיו מכאיב לו, כנראה, באותה מידה. הוא תמיד יוכל לפנות, כמובן, אל בית המשפט העליון, ביחד עם פרקליטו רב המוניטין שבוודאי גובה ממנו שכר-עתק, כדי לנסות ולבטל את רוע הגזירה; מה שנראה הפעם כחסר סיכוי לחלוטין. בערכאה של דורית ביניש לא ימהרו, מן הסתם, להיחלץ לעזרתו של יקיר ההינתקות. שם לא שומרים על פנקס פתוח. מי שחדל להיות חיוני לסדר היום הפוליטי של השופטים - עף מכל המדרגות עד לשוק מחנה יהודה. שם, אגב, יוכל לקלוט אותו ארקדי גאידמק. בזאר הבכירים-(בדימ.) הרי פורח בימים אלה - ורבים מחפשים חיק חמים במפלגות שיש להן סיכוי טוב בבחירות הבאות עלינו לטובה.
עוצמת השנאה
אבל מה שבכל זאת צריך להדאיג רבים מאוד היא עוצמת השנאה אל אבי דיכטר; זאת המופגנת בידי עיתונאים מחצרה של ציפי לבני, מי שסומנה כתקווה הלבנה הבאה של 'מחנה השלום'. אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר, פשוט לא נראה להם כמי שמסוגל למנף תוכנית גירוש נוספת.
ודוק: הפגנת דעות ניציות, שפויות, לטעמו של רוב-רובו של הציבור היהודי במדינת ישראל, היא לא תמיד מרשם בדוק להתחבבות על פרנסי מחנה השמאל, על גרורותיו החולניות בזרועות השלטון והתקשורת; אלה שקולם תמיד נשמע ברמה שהיא מעבר לכוחם האמיתי בציבור.
אורי בר לב לא הולך, עדיין, לחפש לעצמו פטרון פוליטי, גם בגלל 'חוק הצינון' הידוע, אבל אני כבר חוזה לו עתיד מזהיר בעולם התככים הכאילו-דמוקרטי שלנו. כל מה שהוא יצטרך לעשות בעת שהוא יחזר על פתחי המתפקדים של המפלגה שתקלוט אותו, זה להציג תמונות שלו בשעה שהוא מתעמת עם נשים וילדים שזה עתה גורשו מבתיהם ברגישות ובנחישות. איני טוען, כמובן, שבגלל זאת הוא איבד כיום את מקומו בשורות המשטרה; כל מה שאני אומר כרגע הוא שמי שקידש אז את התורה שיש לציית לפקודות שניתנו ברשות ובסמכות - גם אם על פניהן טבוע חותם של חוסר מוסריות - לא יכול להלין עתה כשהוא-עצמו נפל קורבן לאותה תורה. סילוקו מן המשטרה נעשה, ללא ספק, ברשות ובסמכות, ברגישות ובנחישות.
