המאכזבים של השנה

האכזבה הגדולה היא - באי החזרת גלעד שליט הביתה. חייל צה"ל שנשבה תוך כדי שירותו ועדיין נמצא בידי החמאס. נכון וצודק שאין לכופף מדינה וצבא בשל חייל חטוף אחד. נכון וצודק - נוהגת המדינה שקובעת שכל חייל יוחזר הביתה וזו חובת המדינה. אבל במקביל - אי אפשר ואסור לדרוש ממנה כל מחיר ובכל מחיר. כן אפשר לדרוש מעשים כגון: חטיפת אנשי צמרת חמאס מהניה ומטה, כדי להראות שיש גבול לסחיטה, שיש גבול לסבלנות ולאורך רוח.

אין לבנות את "הרגיעה" בעזה על גלעד שליט, לא בטוח שזה המחיר הנכון - חמאס מתארגן, מתחפר, מתעצם ובעיקר מחזק את שלטונו הצבאי והאזרחי בעזה וישראל עומדת בצד ושותקת ומגמגמת.

במאמרי "לא לכבוש את עזה - לפרק אותה" הצבעתי על מספר אפשרויות פעולה, שהיו מעמידות אותנו במצב ביטחוני ומדיני טוב יותר. נקווה שהשנה הבאה - תסתיים עם פתרון פרשת שליט. מצד אחר - היו הצלחות רבות בתחום הביטחון שאסור להחמיצן. לפי "מקורות זרים" נעשו מספר פעולות בסוריה, בלבנון ונמנעו פיגועים וחטיפת ישראלים, ונקווה שכך ימשך גם בשנה הבאה.

מובילה את האכזבה הגדולה ביותר - נשיאת בית המשפט העליון הגב' דורית ביניש. לאורך כל השנה נלחמה כלביאה כנגד שר המשפטים פרופ' פרידמן, וכנגד כל הרפורמות שהוביל. הטענה העיקרית שלה הייתה - פרידמן רוצה לפגוע, להרוס, להוריד ממעמדו של בית המשפט העליון, אבל אני לא אתן שהרי: "העליון הוא מבצרי" ושופטיו אבירי השולחן העגול.

אבל רוב המתלהבים ממלחמתה של ביניש, ורוב המתנגדים לפרידמן שראו בו "פיגוע משפטי" במוסד בית המשפט העליון והיו אף שהרחיקו לפגיעה בדמוקרטיה ובשלטון החוק.

רוב המתנגדים והתומכים בביניש לא השכילו לראות שהגב' נלחמת על כבודה האישי, מעמדה והאימפריה המשפטית, שהוריש לה הנשיא הקודם פרופ' ברק.

ביניש, כמו כל דיקטטור לא מוכן לוותר על סמכויות ושטח, גם כשהוא מרגיש שהוא לא צודק שהרי ויתור - מצביע על חולשה. האימפריאליזם השיפוטי מתקופת פרופ' ברק, התערבות גסה בכל תחומי החיים, בתחומים ש"לא שפיטים", כמו מדיניות חוץ, מדיניות ביטחון, מוסר, דת - הובילו להתנגדות לעליון ולהורדת קרן שלטון החוק בעיני הציבור.

פרופ' פרידמן - על כל הרפורמות שלו לא המציא דבר. על רוב הרפורמות שלו דובר ונכתב מזמן, אך איש לפניו לא עשה מאמץ מרוכז לעשות משהו בנדון.

כפי שאמרתי וכתבתי בנושא זה, הבעיה של פרידמן הייתה לא בעקרונות של הרפורמות, שרובן נכונות וצודקות, אלא בניסיון להעבירן במקובץ במינון גבוה ובזמן קצר.

המעשה האחרון של ביניש התנגדות למינוי שופטים בעליון, שהיא כל הזמן ביקשה, דרשה, התחננה למען המערכת הקורסת, מעומס תיקים וחוסר שופטים - רק מצביעה על הנאמר לעיל. מלחמת אגו, כבוד, שטח ודיקטטורה שיפוטית.

הנימוק שאי אפשר למנות שופטים, בתקופת ממשלת מעבר, הוא כה חלש ושולי שזה מעלה הרהור נוגה - על שיקול הדעת השיפוטי והסמכות המוסרית משפטית שלהם לפרש חוקים וחוקי יסוד.

ממשלת מעבר היא ממשלה לכל דבר, עם כל הסמכויות כולל החלטות של חיים ומוות, של המדינה, אזרחיה ומוסדותיה, לרבות מלחמה שלום ומבצעים בארץ ומעבר לגבול.

שני פסקי הדין של בג"צ - עליהם הסתמכה ביניש ושופטים בעליון, כנגד אפשרות המינויים, הם בבחינת המלצה בלבד. עיקרם לא רצוי בזמן ממשלת מעבר, לבצע מינויים בעיקר פוליטיים, כדי להימנע ממחטפים ולא לבצע פעולות ממשלתיות כמו הסכם עם הפלשתינים שיש לגביו ויכוח עמוק בציבור.

מה לזה ולמינוי שופטים: הם כביכול מקצועיים, א-פוליטיים, ללא ספק - הנשיאה ביניש אכזבת השנה בתחום המשפט. לעומתה - הייתי בוחר בפרופ' פרידמן כאיש השנה במשפט. אדם שמנסה להעמיד את בית המשפט העליון במקומו הטבעי והראוי, המסגרת הפרדת הרשויות והסמכויות.

המשלחת הישראלית לאולימפיאדה בביג'ין על עסקניה המנופחים והמרובים שהצליחו להביך את המדינה בקיטורים שאחרי הכישלון במקום לעשות, לפקח להשקיע לפני שנוסעים לאולימפיאדה, ולא לבכות לאחריה.

שר הספורט שאיחר לטכס, נמנם, התבלבל בספירת השנים לרצח הספורטאים במינכן, והביא אי כבוד למדינה לספורט ולמגזר. על-רקע זה בלט ספורטאי בודד וצעיר מאילת, שחר צוברי, שהביא מדלית ארד (לעומת גל פרידמן שהביא זהב באתונה), וניצחון מרשים בימים אלה בלונדון. כל הכבוד לבחור.

המאכזב הגדול - אהוד אולמרט. האיש התחיל בסערה, אחרי נפילתו לתרדמת של שרון, מקים ומייסד קדימה. אולמרט היה עסקן פוליטי משופשף, מתורגל ומיומן מזה שנים רבות.

בליכוד, לא התלהבו ממנו והוא נבחר בפריימריז במקום ה-33 שלא מבטיח רבות. אבל כישוריו הפוליטיים והחבויים ויכולתו להתחבב על שרון ולהיות לו לפה או בלון הניסוי שלו בתחומים פוליטיים רבים, קרבו אותו עד כדי מינוי לשר ולסגן ראש ממשלה בניגוד לכל הציפיות הפוליטיות.

בסופו של דבר, ההתחברות והתחנפות לשרון הצליחה מעל למשוער, וכאשר שרון "תרם את גופו לקדימה" - פרץ אולמרט והפך למנהיג פוליטי מוביל ולמרות שהוריד את מספר המנדטים של קדימה עם שרון לחצי עם אולמרט, עדיין זה הספיק לו להיות ראש ממשלה.

התנהלות נמהרת, מינויים כושלים של רמטכ"ל ושר ביטחון, יצרו שלישיה שהובילה לכישלון מלחמת לבנון השנייה. "הטריאומווירט" הכושל החמיץ הזדמנות פז לרסק את החיזבאללה ולחסל את נסראללה והפך מבצע למלחמה שניתן היה לנצח אילו היו מנהלים אותו נכון ואנשים אחרים.

"מלחמת לבנון השנייה" הייתה מאכזבת (למרות שהיו בה הישגים לצה"ל ולמדיניות החוץ, ראה מאמרי "ניצחון אך לא הכרעה", "ההפתעה הכפולה"). האכזבה נמשכה גם להתנהלות המנהיגים שהתפטרו מאוחר מדי כמו הרמטכ"ל חלוץ ושר הביטחון פרס, ועם תירוצים חלשים מדי.

אולמרט נאחז בקרנות מזבח השילטון, עד שהגיעו "חקירות עד נפש" ואז הודיע על התפטרות מאולצת ופחות מכובדת. אילו היה לוקח אחריות, ומתפטר אחרי דוח וינוגרד הסופי, היה עוזב תוך שמירה על כבודו ומעמדו והיה מונע מעצמו את מצעד האיוולת של החקירות הפליליות. אבל לכך צריך גם מנהיגות.

מול אולמרט המאכזב ומופז המתבכיין בולטת ציפי לבני - כמנצחת הגדולה.

א. מאכזבי השנה - הסוקרים של הפריימריז שנראה שעבדו יחד כקרטל. כולם נתנו למופז 37% וללבני 47-48% ורק מופז היה הכי קרוב עם 43.7% שהביא עליו קיתונות של לעג.

ב. אמרת השנה - א.ב. רוחמה כשאמרה: מה הקטע עם אולמרט אז יש לו כמה תיקים ויחקרו עוד כמה תיקים - אז מה קרה?

ג. הבכיין של השנה - שאולי מופז, גנבו לי את המפלגה ואת הבחירות מתחת ליד למרות שכל הוועדים הגדולים והארגזים היו אצלי.

ד. אהוד ברק - עסקת השנה בנדל"ן (ערך הדירה ירד) ועסקת השנה בכניסה לממשלה על ארבע.

ה. משטרת ישראל - שכל השנה חקרה יפה את בכירי השלטון. מההדלפות בצורה מבישה מהחקירות ועד ההמלצה להעמיד את אולמרט לדין על שוחד והלבנת הון תוך חריגה מסמכות - ונטילת צד, בזמן שעליה להיות אובייקטיבית וא-פוליטית.

ו. רשע השנה - הסבא רוני.

ז. שנזכה לשנה הבאה טובה יותר, רגועה, בטוחה ומשגשגת.