ראש השנה של האנושות

חגיגות השנה החדשה הן מסורת ידועה ועתיקה בכל רחבי העולם. תרבויות רבות מקפידות לקיים מנהגים, פולחנים וריטואלים שונים לציון היום הראשון בשנה. באקוודור, למשל, נוהגים להצית בובות סמרטוטים בחצות הליל, באתיופיה לשיר ולהדליק מדורות, ובסין גודשים ההמונים את הרחובות כדי לצפות בריקוד הדרקון המסורתי.

בישראל לעומת זאת, "מנגבים" תפוחים בדבש ואוכלים ראשים של דגים. לכאורה, מנהגים "מוזרים" ותמוהים לא פחות. אז מה מייחד, אם בכלל, את ראש השנה היהודי?

חכמת הקבלה "חודרת" מבעד לקרום החיצוני של ראש השנה, חושפת את הרובד העמוק שמסתתר בו, ובכך משיבה לו את טעמיו הנשכחים.

לידת האדם הראשון

כדי להתחקות אחר שורשיו הבלתי ידועים, עלינו להפליג מעט בזמן, ולחזור לראש השנה הראשון בהיסטוריה האנושית, הידוע גם כיום לידתו של "האדם הראשון".

לפי הסיפור המקראי הידוע, העולם נברא במהלך שישה ימים — שישה מהלכים של מעבר בין אור לחושך. ביום השישי נברא "אדם הראשון", רגע האחרון לפני השבת הוא חטא וגורש מגן עדן. עד כאן הגרסה המוכרת - והמקוצרת.

אלא שמאחורי הסיפור הזה מסתתרת משמעות עמוקה יותר. ה"אדם הראשון" אינו האדם הראשון שהתהלך על פני האדמה, אלא כינוי סימבולי למצב הראשוני של כל בני האדם. מצב שבו היו נשמותיהם מחוברות ביניהן כנשמה אחת, באחדות נפלאה של אהבה, נתינה הדדית ואושר חסר גבולות. רק "בעיה" אחת קטנה העיבה על מצבו האדם הראשון. כל השפע, התענוג שהוא קיבל, ניתנו לו ישירות מן הבורא עצמו, ללא שום השתתפות,

הכרה או מודעות עצמית משלו. כדי לרכוש גם את השכל והתבונה העילאית של הבורא וכך להינות מתענוג הגדול באלפי מונים מה הנוכחי, היה על נשמתו לעבור תהליך ארוך ומסועף. אם לתמצת אלפי מילים שנכתבו על-ידי האר"י הקדוש למשפט אחד - נשמתו נשברה והתפצלה לשישים ריבוא: 600 אלף רסיסי נשמה. פעולה זו, המכונה בשם "שבירת אדם הראשון" או "חטא עץ הדעת", גרמה לכך שהרגשת האיחוד נעלמה כליל, ויחד עמה נעלמה גם הרגשת קיומו של הבורא.

שבירה זו היא השורש למה שקרוי בעולמנו "אגו" - מצב שבו כל אחד פועל למען עצמו בלבד, ואף מרגיש הנאה מניצול הזולת. כמובן, שאין כאן שום עונש או "גזירה משמיים", אלא להיפך. דווקא מתוך המצב השבור, המפורד, אנו יכולים לצרף את כל חלקי הפאזל הנשמתי הזה, לאסוף את ניצוצות האור ולהפכם שוב לאלומה אחת בעצמנו.

התעוררות

"ראש השנה" מסמל את הפעם הראשונה - לאחר אלפי שנים של התפתחות עיוורת - שבה מתעורר באדם זיכרון עמום מן המצב השלם שלפני השבירה. ברגע ההתעוררות הוא מתחיל לשמוע את הקריאה הפנימית של נשמתו - המהווה חלקיק מהנשמה הכללית - הדוחפת אותו להתחיל את ה"מסע הביתה", כלומר לגלות מחדש את המציאות הרוחנית. אם האדם נענה לקריאה, וממשיך לפתח ולהרחיב את הנקודה הזו, הוא מתחיל לגלות בתוכה את כל העולם הרוחני השלם והמרהיב שעד כה היה נסתר מחושיו. הוא מגלה מחדש שכל הנשמות קשורות ביניהן כמו תאים בגוף אחד, וכי הבורא הוא הכוח ששורה בין הקשרים האלה. בדיוק כמו בהתעוררות מתרדמת ארוכה, כך פוקח האדם את עיניו בהדרגה ומבין שאור הבורא מעולם לא הפסיק להאיר עליו, אלא שהוא עצמו לא יכל להרגיש בכך.

המקובלים הם האנשים הראשונים ש"התעוררו" מתרדמתם, חדרו לתוך המציאות הרוחנית, וכתבו על כך בספריהם כדי לאפשר לכל בני האדם לגלות את נפלאותיה. ה"שנה" שעליה הם כותבים, אינה מדברת על המקצב הקבוע של חילופי העונות ושל הכוכבים והמזלות בעולמנו, אלא על מחזור של שינויים פנימיים המתרחשים בתוך האדם עצמו. כלומר, "ראש השנה הרוחני" למשל, הוא מצב שיכול להתרחש בכל רגע נתון. למעשה, כל אותם מושגים המוכרים לנו מן המסורת היהודית: מועדים, חגים וראשי חודשים, נקבעו על-ידי המקובלים כסימנים הרומזים על מצבים פנימיים שכל אחד מאיתנו צפוי לעבור בדרכו הרוחנית.

עתה, משהרחבנו את מעט את היריעה לגבי מהותו הפנימית של החג, הגיע הזמן לברר גם מה עומד מאחורי כמה מאותם מנהגים "משונים" מעט שאנו נוהגים לקיים בו.

תפוח בדבש

המאכל הידוע והאהוב כל כך של ראש השנה - התפוח בדבש - נקבע על-ידי המקובלים, כסימן ל"המתקה", כלומר תיקון של האגו. התפוח שאנו אוכלים מסמל את האגו שהולך ו"תופח" בהדרגה, ואילו טבילתו בדבש מסמלת את תהליך תיקונו - משנאה ופירוד לחיבור ולאהבה. בניגוד לשיטות אחרות, הקבלה אינה קוראת לנו להרוס או למחוק את האגו שלנו, אלא לתעל אותו כך שיהווה מנוף להתקדמות ולהתפתחות בחיינו. היא מלמדת אותנו איך לתקן אותו, כלומר איך לעשות בו שימוש נכון ומועיל. המקובלים תיקנו את אכילת התפוח בדבש, כדי להזכיר לנו על כך.

רימון של רצונות

הרימון הוא פרי מיוחד המסמל את המבנה הפנימי של נשמת האדם. על-פי המסורת, הרימון מורכב מתרי"ג גרגרים. תרי"ג גרעינים אלו מקבילים לתרי"ג הרצונות של כל נשמה פרטית. כאמור, הנשמה הכללית של האדם הראשון התחלקה לאלפי נשמות פרטיות, שכל אחת מהן מורכבת מתרי"ג (613) רצונות המכוונים להכרת הבורא. כל רצון כזה נוצר במטרה לבנות "כלי קיבול" להרגשת התענוג האין סופי שהבורא רצה להעניק לו.

ראש השנה הוא הזמן שבו אנו מתחילים בתהליך תיקונם של הרצונות, כלומר הפיכתם מרצונות אגואיסטים, לניצול והנאה על חשבון הזולת, לרצונות הפוכים - לנתינה ולאהבת הזולת. פעולות התיקון הללו נקראות גם "מצוות". לכן, במסורת היהודית יש תרי"ג מצוות, שכל אחת מהן מסמלת תיקון של רצון אגואיסטי מסוים והתאמתו לצורת האור העליון. בסיום התהליך כולו, אחר שכל נשמה פרטית סיימה לתקן את כל תרי"ג הרצונות שבה, היא מתאחדת מחדש אם שאר חלקי הנשמות, וכל 613 הרצונות הופכים ל"כלי" שלם אחד, שבו מתגלה הבורא. במצב זה, המכונה "גמר התיקון" כל הנבראים שבים להתמלא באושר ובתענוגות נצחיים.

הראש של הדג

זוכרים את ראש הדג שמעטר את שולחן החג? לא הגפילטע-פיש עם טבעות הגזר שמעליו, אלא ראש הדג שעליו מברכים "שבשנה הבאה נהיה לראש ולא לזנב". ולמה באמת "לא לזנב"? הסיבה לכך היא ש"זנב" מסמל מצב שבו האדם "מזדנב" אחרי כולם, הולך בעקבות הערכים שהחברה והמדיה מכתיבות לו. במצב שכזה, האדם חי מתוך שגרת חיי היומיום, ונשטף בזרמי החיים, ללא שום בחירה חופשית. מהלך חייו מוכתב לו לחלוטין על-ידי הגנים שקיבל בלידתו והשפעת החברה שסובבת אותו.

שני מרכיבים אלה קובעים באופן מוחלט את מאורעות חייו. כך מתנהל לו האדם, עד שבשלב מסוים מגיע הרגע שבו הוא מחליט להרים את הראש מעל המים. הוא מתחיל לשאול אם ישנה תכלית עמוקה יותר לקיומו, תכלית שנמצאת מעבר למציאות הגשמית של העולם הזה. כיום אנו נמצאים בתקופה שבה יותר ויותר אנשים בוחרים להיות "לראש ולא לזנב", ולחפש מענה לשאלות הפנימיות המתעוררות בקרבם, שאלות שתפקידם להוביל ולקרב אותם לשלב גבוהה יותר של התפתחות רוחנית.

חג הגילוי

למרות שלמראית העין, נראה ראש השנה כ"חג פרטי" של עם ישראל, יש לדעת כי הוא נועד ביסודו להיות חגיגה אוניברסלית של האנושות כולה. לכל אדם בעולם ניתנה האפשרות לפרוץ את המחסום הפנימי שעומד בינו לבין הכרת המציאות הרוחנית. כל אחד יכול לכוון ולהוביל את חייו לעבר המטרה העליונה הזו, ולהיות בכך "ראש" לעצמו ולאחרים.

מבחינה זו, אפשר לומר שראש השנה האמיתי, הרוחני, עדיין עומד לפנינו. כלפי חוץ, אנו יכולים לטבול אלפי תפוחים בנהרות של דבש, אך דבר לא יקרה עד שלא נתחיל לבצע בתוכנו, את השינויים הפנימיים שהמנהגים הללו מסמלים. תקופת החגים, הבאה עלינו לטובה, היא הזדמנות נהדרת להתחיל בכך. חג שמח!