ננסה לסקור בקצרה את המהלכים שנעשו מאז אישורה של מפת הדרכים, אשר כתבתי לא אחת כי הנה מלכודת מדינית מסוכנת ביותר, ונכון יותר לכנותה: “Road Trap”.
במפת הדרכים נקבע, כי בתחילת השלב הראשון "תפרסם ההנהגה הפלשתינית הצהרה חד-משמעית המכירה בזכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון". ועדת עקבה התכנסה והפלשתינים לא הכירו בזכותנו להתקיים (הפתעה, לא?).
בהמשך השלב הראשון נקבע, כי "מנגנון הביטחון הפלשתיני יתחיל בפעולות ממושכות, ממוקדות ויעילות, שמטרתן להתעמת עם כל מי שעוסק בטרור ולפרק את יכולות הטרור ואת תשתיתו. זאת כולל החרמת נשק לא חוקי וגיבושה של רשות ביטחונית, שתהיה נקייה מקשרים עם טרור ושחיתות". בפועל, "לא דובים ולא יער", הרשות הפלשתינית הגיע ל"הבנות" עם זרועות הטרור שלה, לפיהן עליהם להתאפק ולא לרצוח יהודים למשך תקופה של שלושה חודשים.
משימה לא קלה עבור אלו שחיים מזה או נכון יותר, מתים מזה…
ישראל וארה"ב התנגדו "נמרצות" להודנא הזאת כתחליף לפירוק תשתיות הטרור, אולם בתוך כמה שבועות התברר כי ישראל משלימה עם ההודנא, ומתכוונת ליישם את חלקה בהסכם ולסגת בהדרגה מהערים הפלשתיניות. וכך היה.
זמן קצר לאחר מכן, אירע פיגוע ירי בכביש העולה להר גילה בו נפצעה משפחה שלמה ובנס לא נהרג אף אחד. תגובת ישראל לאירוע זה הייתה מינורית ביותר, אם בכלל.
מאוחר יותר, החליט מי שהחליט, כי הגיעה העת לעשיית מחוות כלפי הפלשתינים, וכאשר שאלתי שנים משרי הממשלה, על מה ולמה עושים מחוות כלפי הפלשתינים - לא קיבלתי תשובה.
כנראה שהמשוואה היום היא: "יקבלו - יתנו, לא יקבלו - לא יתנו!"
עיון במפת הדרכים מעלה, כי אין בה מילה או חצי מילה על נושא שחרור מחבלים; לא בשלב הראשון, לא בשני, ואף לא בשלב השלישי המדבר על הסדר הקבע.
בפועל, שוחררו מאות מחבלים מן הכלא ללא כל תמורה מן הצד הפלשתיני.
גורמי הביטחון הסבירו, כי המחבלים חתמו על "תצהיר" לפיו הם יימנעו מלעסוק בטרור בעתיד. כאשר נשאלו המחבלים המשוחררים האם יעמדו בהתחייבותם, ענו בחיוך כי הם לא יעסקו בטרור, אולם התנגדות ל"כיבוש" (רצח יהודים) אינה נחשבת לטרור…
זמן קצר לאחר שחרור המחבלים מן הכלא, קיבלנו את "התמורה" הפלשתינית "למחוות" של ישראל; פיגוע טרור כפול בלב הארץ. שני ישראלים נרצחו בראש העין ובאריאל, ועוד רבים אחרים נפצעו קשה.
לכך ניתן להוסיף את עשרות ההתרעות לפיגועי טרור נוספים וכן את אירועי הירי הרבים בכבישי יש"ע, שבנס לא נפגע מהם איש.
הפלשתינים, הידועים כשקרנים פתולוגיים, מסבירים לעולם כי למעשה ישראל אחראית להסלמת המצב באשר היא חיסלה את ראש הג'יאהד האיסלאמי (שהיה לכל הדעות פצצה מתקתקת) ומשום שאינה משחררת עוד אסירים פלשתיניים (???!!!) ועוד כהנה וכהנה, בנושא "החומה" שנבנית על שטחי הפלשתינים… ובנושא "זכות" השיבה לתוככי ישראל "שאינה עומדת בסתירה למפת הדרכים", כלשונם. ודי לחכימא.
כל בר דעת מבין, כי לממשלת ישראל לגיטימציה מלאה לעצור את יישומה של מפת הדרכים משום שמדובר בהסכם בין שני צדדים, והצד השני, לא זו בלבד שאינו עושה דבר לפירוק תשתיות הטרור, הוא ממשיך בהסתה לטרור.
שרון, בדיוק כמו רבין ז"ל בזמן הסכמי "אוסלו", מעדיף לעצום את עיניו מול המציאות ולהמשיך בהעברת ערים פלשתיניות לידי הרשות, ובלבד שלא לאבד חלילה את "חלון ההזדמנויות" שקונה לתושבי מדינת ישראל "שקט מדומה".
רבין ז"ל תירץ את מעשיו בכך שצריך לתן לפלשתינים זמן להוכיח את עצמם, אולם מה התירוץ של שרון? הרי כבר היינו בסרט הזה, והתוצאה הייתה 1200 יהודים שנרצחו מאז הסכמי אוסלו?!
