אם יש דבר אחד ששיקאגו הוכיחה הלילה, זה לא שמיאמי יכולה להפסיד, אלא שהיא בלתי ניתנת לעצירה. בלתי ניתנת לעצירה בסדרה של 7 משחקים, הכוונה. אם זה מה שנחוץ כדי לגבור על ההיט במשחק אחד ויחיד במגרש הביתי שלך, זה נראה פשוט בלתי אפשרי לנצח אותם 4 פעמים בהפרש של שבוע וחצי, כולל לפחות פעם אחת בסאות' ביץ'.
קודם כל המחמאות לבולס. טום ת'יבודו סובל העונה מכל כך הרבה בעיות, במיוחד בחודשים האחרונים, אבל שוב הוא הוכיח שאחרי גרג פופוביץ' הוא המאמן הטוב בליגה. ג'ימי באטלר נתן תצוגת הגנה והקרבה שמפיחות הרבה תקווה להמשך הקריירה שלו. קירק היינריך נראה כמו מנהיג. קרלוס בוזר סיפק כיתת אומן בבוקס-אאוט (למרות כמה שטויות מעצבנות) ונייט רובינסון, ובכן, היה קריפטונייט. עם ג'ואקים נואה, מרקו בלינלי וכמובן דריק רוז בריאים, שיקאגו היא ללא ספק האיום הכי גדול על מיאמי במזרח.
אבל אחרי שהוצאנו את כל זה מהמערכת, בואו נזכור כמה דברים. הבולס שיחקו משחק כמעט מושלם וגם כך ניצחו ב-4 נקודות בלבד. הם נלחמו, שרטו, חבטו, התנפלו וירקו דם. אפילו לברון איבד את קור הרוח שלו בסיום, עם כניסה מכוונת בבוזר. וכל זה הספיק בשביל ניצחון ב-4 נקודות, ואף אחד ביונייטד סנטר לא הרגיש שהניצחון בכיס עד לבאזר האחרון. וגם אז הם היו צריכים לשפשף את העיניים חזק-חזק.
הסיבה שמיאמי היא קבוצה ענקית בקנה מידה היסטורי, היא לא כמות הכשרון המפחידה בסגל. את זה יש גם בלייקרס, ואני לא צריך להרחיב את הדיבור על הלייקרס. לא, הסיבה היא הווינריות. התחושה הזו שבכל רגע נתון, ג'יימס יכול להחליט שלא משנה מה, הוא לא מפסיד. או שווייד מחליט את זה. או אולי באטייה, או בוש, או צ'אלמרס. ואם הם מחליטים, בדרך כלל הם גם מבצעים.
רמת התחרותיות והמלחמה של השחקנים האלה היא לא מהעולם הזה, במיוחד כשזוכרים שהם סופרסטארים. שהם כבר לקחו אליפות. פתאום זה לא נראה כל כך יומרני מצד לברון להגיד "לא 4, לא 5, לא 6". כל עוד הם ממשיכים במחוייבות ובדרייב הזה להצליח, יריביהם יזדקקו להרבה מזל כדי לעצור אותם. מסוג המזל שגם שיקאגו ניהנתה ממנו הלילה.
עכשיו קחו את הכשרון וההקרבה, ותכניסו אותם לתוך מסגרת שיטתית. זו שאחראי עליה אריק ספולסטרה, שהושמץ בחודשים הראשונים של לברון במיאמי. אנשים קראו לו להתפטר, דרשו מפאט ריילי לרדת מהתא מהמפואר שלו באמריקנס איירליינס ארינה כדי לחזור לספסל. אז דרשו. בלי לקבל הרבה מחמאות מהתקשורת, ספולסטרה זכה בכבוד של השחקנים שלו, וזה הרבה יותר חשוב.
ואם בשנתיים הראשונות בעידן קינג ג'יימס בסאות' ביץ', הקבוצה נעה רק בעזרת הדלק של הכישורים יוצאי הדופן של שחקניה, ההבדל השנה הוא הראש של המאמן. ספולסטרה הכניס מרכיבים חדשים להגנה ובמיוחד להתקפה של מיאמי, שפשוט הופכים אותה לבלתי עצירה. זו הסיבה שמיאמי ניצחה 27 משחקים ברציפות, סדרת הצלחות שלא נראיתה כמוה מאז שג'רי ווסט, ווילט צ'מברליין וגייל גודריץ' שיתפו פעולה אי שם בעידן בו אף אחד עדיין לא חשב על קשת השלוש. זו הסיבה שמיאמי תיקח את האליפות גם השנה.
אז מיאמי הפסידה? תשננו את המשחק הזה בזכרון, כי תצטרכו אותו בפלייאוף.
