|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
השואה הייתה שולית במשפט נירנברג ותוארה כמעט בלעדית מפיהם של הרוצחים - וכך הפכו היהודים לקורבנות פסיביים, חסרי פנים ונעדרי כל כבוד
|
|
ספסל הנאשמים במשפט נירנברג
|
|
|
|
|
השואה הייתה שולית במשפט נירנברג, שנפתח השבוע לפני 62 שנים, ולא במקרה. אמנת בית הדין הצבאי הבינלאומי, אשר הגדירה את סמכויותיו ודרכי פעילותו של בית הדין שעתיד היה לשבת במשפט נירנברג, הגדירה את המושג "פשעים נגד האנושות" ומנתה ביניהם: "רצח, השמדה, שיעבוד ומעשים בלתי אנושיים אחרים שנעשו נגד אוכלוסיה אזרחית לפני המלחמה או במהלכה, או רדיפות מטעמים מדיניים, גזעיים או דתיים בעת עשיית פשע כלשהו שבתחום שיפוטו של בית הדין הזה או בקשר לעשיית אותו פשע, בין שהדבר נחשב לפגיעה בחוקיה הפנימיים של המדינה שבה בוצע הפשע ובין שאינו נחשב לפגיעה בהם". הייתה זו הגדרה מצמצמת, משום שלפיה ניתן היה להעמיד לדין את רוצחי העם היהודי רק אם מעשיהם היו קשורים לפשעי מלחמה או לפשעים נגד השלום. כלומר: השואה לא הוגדרה כפשע בפני עצמו, אלא רק כ"פשע נלווה" למה שנתפס כפשעים העיקריים של הנאצים. היו לכך שתי השלכות. האחת - משפטית, כפי שכותב ד"ר אריה כוכבי בספרו החשוב הדרך למשפטי נירנברג: "תיקון פשוט לכאורה זה הגביל באופן משמעותי את המושג פשעים נגד האנושות, במובן זה שרדיפות על-רקע פוליטי, גזעי או דתי היו שפיטות רק אם התקיימו תוך כדי ביצוע פשעי מלחמה או פשעים נגד השלום או בקשר אליהם - כלומר השמיט למעשה את מעשי הזוועה שנעשו לפני פרוץ המלחמה ב-1 בספטמבר 1939". השנייה - מעשית, ולאחר מכן היסטורית ותפישתית. אם השואה היא "פשע נלווה", הצגתה במשפט תהיה גם היא נלווית לפשעים העיקריים. וכך אכן אירע, כפי שמוסיף ומסכם כוכבי: "רצח יהודי אירופה לא עמד במרכזו של משפט נירנברג, למרות התיעוד הרב שנחשף במהלך המשפט. מעשי הזוועה שנעשו בהם הוזכרו בעיקר בהקשר של פשעים נגד האנושות [טעות סופר; צריך להיות: פשעים נגד השלום - א.ל] ופשעי מלחמה". התביעה במשפט נירנברג התבססה בעיקר על מסמכים. היו אלו מסמכים שנכתבו או נחתמו בידי הנאצים עצמם, ובעיקר - הנאשמים. הייתה זו הדרך הטובה ביותר להשיג הרשעה, שהרי נאשם לא יכול להתכחש לחתימתו או לטעון שלא ידע על מה חתם. במבט לאחור, הסביר גדעון האוזנר - היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן - את היתרונות והחסרונות של שיטה זו: "לאלה [מסמכים - א.ל] יתרון ניכר, כי מה שכתוב במסמך מדבר בעד עצמו, שחור על גבי לבן, להבדיל מעד המוסר עדות. אין לחקור מסמך ואין צורך להסתמך על 'כוח זכרונו', ובפרט שנים לאחר האירוע. מסמך אינו ניתן לחקירה נגדית ואי-אפשר לשבור או לבלבל אותו בחקירה. הוא מעיד על עצמו. אינו זועק, אך גם אי-אפשר להשתיקו. "...זה גם היה הקו שננקט בנירנברג: מעט עדים, סרטים דוקומנטריים אחדים, וביניהם תלי-תלים של תעודות. הכל היה יעיל וחלק. אך זו גם הייתה אחת הסיבות שהמשפט ההוא לא זיעזע את הלבבות". לענייננו ניתן להוסיף: זו גם הייתה הסיבה המרכזית לכך שהקורבנות והניצולים הוצגו כפסיביים. שהרי תיאור השואה בא כמעט בלעדית מנקודת מבטם של הרוצחים - אם במסמכים שהוגשו ואם בעדויותיהם - ולא מזו של הקורבנות. וגם כאשר הובאו עדים, היו ביניהם רק יהודים בודדים, ואף לא אחד מבין מורדי המחנות והגטאות. ואילו הסרטים הראו בעיקר את המוני הגופות ואת האסירים המשוחררים נוראי המראה. אין לטעות ולומר, שהשואה נעדרה מן המשפט. הן התובעים והן השופטים הכירו במלוא חומרתה. משפט נירנברג גם היה המקום הראשון בו דובר על שישה מיליון קורבנות (ליתר דיוק: 5.7 מיליון) - המספר שהפך למוסכמה כללית למרות שכנראה אינו מדויק. השואה מופיעה במישרין בכתב האישום בסעיף האישום הרביעי - פשעים נגד האנושות. היא תופסת עמוד אחד מבין 68 עמודי כתב האישום (בנוסחו האנגלי). בין היתר נאמר: "היהודים נרדפו בצורה שיטתית מאז 1933. נשללה מהם חירותם, הושלכו למחנות ריכוז ושם נרצחו ונפלו קורבן להתעללות. רכושם נגזל. מאות אלפי יהודים סבלו מיחס זה עוד לפני 1 בספטמבר 1939. "מאז 1 בספטמבר 1939, רדיפת היהודים גברה עשרות מונים. מיליוני יהודים מגרמניה ומהארצות הכבושות במערב [בעיקר הולנד, בלגיה וצרפת - א.ל] נשלחו להשמדה במזרח". כתב האישום ממשיך ומביא כדוגמא את ליל הבדולח, רצח של 60,000 יהודים ליד ריגה, רצח של 20,000 יהודים בלוצק ורצח של 60,000 יהודים בקייב ובדנייפרופטרובסק. עוד מוזכרת הקמת הגטאות, בהם "היהודים נכלאו ועונו, הורעבו, היו קורבן למעשי זוועה חסרי רחמים ולבסוף הושמדו". ואולם, משמעותיים יותר לענייננו היו אותם קטעים בכתב האישום, אשר בהם הוסתרה או הוצנעה העובדה שהקורבנות היו יהודים. הנה כמה דוגמאות: - "הרציחות וההתעללויות בוצעו במגוון אמצעים, כולל יריות, תליות, המתה בגז, הרעבה, דחיסת [בני אדם - א.ל], תת-תזונה שיטתית, הטלה שיטתית של עבודות מעבר ליכולתם של אלו שהצטוו לבצען, מניעת ניתוחים וטיפול רפואי, בעיטות, מכות, עינויים מכל הסוגים... וביצוע ניסויים על בני אדם חיים".
- "הם ביצעו רצח עם מכוון ושיטתי, כלומר: השמדה של קבוצות גזעיות ולאומיות, נגד אוכלוסיות אזרחיות בשטחים כבושים מסוימים, במטרה להשמיד גזעים וכיתות מסוימים של עמים ולאומים וקבוצות דתיות או גזעיות, ובמיוחד יהודים, פולנים, צוענים ואחרים".
- "מתוך 230 נשים צרפתיות שנשלחו מקומפיין [עיר בצרפת - א.ל] לאושוויץ בינואר 1943, 180 מתו מתשישות בתוך ארבעה חודשים".
- "מתוך 228,000 אסירים פוליטיים וגזעיים צרפתיים שנשלחו למחנות ריכוז, רק 28,000 שרדו". ונעיר: 77,000 מבין יהודי צרפת נספו בשואה.
- "בערך 1,500,000 בני אדם הושמדו במיידנק ובערך 4,000,000 הושמדו באושוויץ. בין אלו היו אזרחים של פולין, ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה, צ'כוסלובקיה, צרפת ומדינות אחרות". ואנו נציין: במיידנק נרצחו 360,000 בני אדם, מחציתם יהודים. באושוויץ נרצחו 1.5 מיליון בני אדם, מתוכם 1.1 מיליון יהודים.
- "בבאבי יאר שליד קייב נורו למעלה מ-100,000 אנשים, נשים, ילדים וזקנים". למעשה, מחצית מהנרצחים בבאי יאר היו יהודים.
- "במחנה ינוב בעיר לבוב רצחו הגרמנים 8,000 ילדים בתוך חודשיים". האמת: מחנה זה איכלס רק יהודים ואלפים נספו בו.
כבר ביומו הראשון של המשפט התייחס התובע הראשי, השופט העליון האמריקני רוברט ג'קסון, לשואה - אך באותו הקשר שהזכרנו: כחלק מכלל פשעי הנאצים. ג'קסון אמר: "הפשעים [נגד היהודים היו - א.ל] הפראיים והמרובים מכל שתוכננו ובוצעו בידי הנאצים... הגטו היה המעבדה לבדיקת אמצעי דיכוי. בראשונה הופקע הרכוש היהודי, אך ההרגל נשתגר לכלל אמצעים דומים נגד גרמנים אנטי-נאציים, פולנים, צ'כים, צרפתים ובלגים. השמדת היהודים איפשרה לנאצים להפעיל ביד מנוסה שיטות דומות נגד פולנים, סרבים ויוונים. צרת היהודי הייתה איום מתמיד נגד כל התנגדות ומורת רוח ביסודות אחרים שבאוכלוסיית אירופה - פאציפיסטים, שמרנים, קומוניסטים, קתולים, פרוטסטנטים, סוציאליסטים. לאמיתו של דבר הייתה איום על כל רעיון מתבדל ועל חייו של כל מי שאינו נאצי". כלומר: השואה היא אומנם פשע איום, אך לא בהכרח ייחודי. לשם הדיוק וההגינות יש לומר, שבהמשך דבריו התייחס ג'קסון בהרחבה לשואה ותיאר אותה במילים קשות ביותר. "ההיסטוריה אינה יודעת פשע שנעשה נגד קורבנות כה רבים, או שבוצע אי-פעם באכזריות מחושבת שכזאת", אמר. הוא תיאר את שלבי רדיפת היהודים, החל מחוקי נירנברג ועד להשמדה ההמונית. "הוכחותינו תהיינה מבחילות", הוסיף, "ואתם תאמרו כי גזלתי מכם את שנתכם. אך אלה הם הדברים שהגעילו את העולם כולו וקוממו כל בן-תרבות נגד גרמניה הנאצית". |
|
|
התובע הראשי, רוברט ג'קסון, בנאום הפתיחה
|
|
|
אין פלא, שאותה גישה השפיעה על פסק הדין – שהרי השופטים חרצו את דינם על-פי הראיות שהוצגו להם. בהתאם למדיניות שקבעה אמנת בית הדין, התייחס בית המשפט לשואה רק אם הייתה חלק מפשעים נגד השלום ופשעי מלחמה. הדבר הוביל לראייה צרה של רדיפות היהודים בידי הנאצים, והשופטים קבעו שהמעשים שנעשו לפני 1939 אינם בגדר פשע לפי המנדט שניתן להם. הדבר הוביל לטעויות חמורות, שכן בית המשפט ניסה לקשור את השואה למעשים אחרים של הנאצים – בעוד למעשה היא הייתה יעד בפני עצמו של מדיניותם. כך, למשל, נקבע שרדיפת היהודים (כמו גם רדיפות פוליטיות אחרות) הייתה "צעד שנעשה בכוונה להוציא אל הפועל את התוכנית המשותפת" של יציאה למלחמה כוללת. כלומר: הרדיפות לא היו מטרה בפני עצמה, אלא צעד שנועד להכשיר את הקרקע למלחמה. כאמור, זוהי קביעה שגויה לגמרי ואף אווילית. פסק הדין במשפט נירנברג משתרע (בתרגום לעברית) על פני 169 עמודים. רק חמישה מתוכם עוסקים ישירות ובלעדית בשואה – שלושה אחוזים בלבד מכלל פסק הדין.
כל הפרק מבוסס על מסמכים נאציים ועדויות של הפושעים או של עדים שאינם יהודים. העדים המוזכרים בו הם: קצין הס"ס אריך פון דם באך-צלבסקי, גנרל הס"ס אוטו אולנדורף, המהנדס הגרמני הרמן גראבה ומפקד אושוויץ רודולף הס. מצוטטים בו דבריו של הנאשם הנס פרנק, וכן קטעים מהדוח של גנרל יירגן שטרופ על דיכוי מרד גטו ורשה. ראיות נוספות הם מצע המפלגה הנאצית וחוזר של משרד החוץ הגרמני (בית המשפט מציין ראיות נוספות, אך בלא פירוט מקורן).
לפיכך, גם פסק הדין מתאר את השואה מעיניהם של הרוצחים. אין בו אפילו מילה אחת על התגובה היהודית, על המרידות (למעט מרד גטו ורשה, עם הבעייתיות שציינתי לגביו), על ההתנגדות הרוחנית והתרבותית, על המאבק הבלתי פוסק לחיים, על שורה ארוכה של היבטים בשואה שהם חלק בלתי נפרד מכל תיאור שלה.
ראוי לציין שתי דוגמאות בולטות מתוך פסק הדין. הקטע שבחר בית המשפט לצטט מתוך דוח שטרופ, פותח במילים "את התנגדות היהודים והבריונים אפשר היה לשבור רק על-ידי הפעלה נמרצת ובלתי נלאית של יחידות המחץ יומם ולילה". הוא ממשיך ומתאר את הצתת בתי הגטו ובריחתם של היהודים לנקבות הביוב, והקטע מסתיים במשפט הבא: "כל מה שנמשך המרי יותר, כן הקשיחו והלכו אנשי הוואפן ס"ס, המשטרה והצבא, וגם הפעם ניגשו לעשות את תפקידם באחוות נשק נאמנה וללא לאות, והיו אמיצי לב למופת ולדוגמא בכל עת". מי שלמד על המרד רק מתוך פסק הדין, קיבל את הרושם שהמורדים היו בריונים ופחדנים, בעוד הגרמנים היו אמיצים ומסורים.
ואילו על אושוויץ הובא רק תיאורו של הס: "שני רופאי ס"ס הועסקו באושוויץ לשם בדיקת המשלוחים הנכנסים של האסירים. על האסירים היה לצעוד ולעבור על פני אחד הרופאים, והלה אותת את הכרעתו בשעת צעידתם. מי שהיו כשרים לעבוד נשלחו לתוך המחנה. האחרים נשתלחו מיד למחנות ההשמדה. ילדים בגיל הרך הושמדו על כל פנים, כי מפני צעירותם לא היו כשרים לעבוד.
"ועוד שיפור אחר שהנהגנו לעומת טרבלינקה הייתה זו, שבטרבלינקה ידעו הקורבנות כמעט תמיד שיושמדו, ואילו באושוויץ השתדלנו לרמות את הקורבנות שיאמינו, שעליהם לעבור תמרון של טיהור מכינים. כמובן, לעיתים קרובות ניחשו גם הם את כוונותינו האמיתיות, ומשום כך היו לנו לפרקים מהומות וקשיים. פעמים רבות מאוד רצו נשים להסתיר את ילדיהן תחת בגדיהן, אבל כאשר מצאנו אותם, נשתלחו הילדים, כמובן, והוכנסו להשמדה.
"...המתת בני האדם בתא המוות ארכה משלוש עד 15 דקות, הכל לפי תנאי מזג האוויר. יודעים היינו אימתי כבר היו בני האדם מתים, מפני שנפסקו צרחותיהם. ברגיל היינו ממתינים כמחצית השעה עד שפתחנו את הדלתות וסילקנו את הגופות. לאחר שהורחקו הגופות, הסירו היחידות המיוחדות שלנו את הטבעות ועקרו את הזהב משיני הגופות". ושוב: מי שהסתמך רק על שורות אלו כדי ללמוד על אושוויץ, שמע על קורבנות שהולכו שולל וכל שיכלו לעשות היה לנסות ולהתחבא, לעורר "מהומות וקשיים" שטבעם לא פורט או לצרוח בעת שנחנקו בתאי הגזים.
וכך נוסף עוד נדבך לדימוי הפסיבי של הקורבנות. ניתן לומר, שתיאור השואה בפסק הדין בנירנברג אף חמור במיוחד, מכמה סיבות. ראשית, זהו מסמך המופץ לעולם כולו. שנית, זהו מסמך שאמור להיות נייטראלי-אובייקטיבי (כלומר: לא מעיני הקורבנות והניצולים וגם לא מעיני הרוצחים), ואם הוא מתאר כך את הקורבנות - הוא נתפס כתיאור אמין. וכך, העולם כולו – ובכלל זה כמובן היישוב היהודי בארץ ישראל – מקבל מסמך משפטי רשמי, המתאר את קורבנות השואה כאבק אדם וכמי שהלכו כצאן לטבח.
|
|
|
גיליון של העיתון הנאצי האנטישמי "דר-שטירמר"
|
|
|
כאמור, התביעה במשפט נירנברג התבססה על עשרות אלפי מסמכים, שלמעלה מ-3,000 מהם עסקו בשואה. היו אלו מסמכים רבי חשיבות, המשמשים עד היום כמקור מרכזי בחקר השואה. אך כמעט ולא היו ביניהם מסמכים שכתבו קורבנות, ניצולים, מורדים או עדים יהודים. אפילו ההשמדה תוארה בעיקר מפיהם של עדים שאינם יהודים. הנה שוב כמה דוגמאות.
על גטו ורשה הוגשו 21 מסמכים; לכל היותר שניים מהם היו עדויות של ניצולים יהודים. על מרד גטו ורשה מופיעים שני מסמכים – דוח שטרופ ודוח חקירה סובייטי. על הנהגת הטלאי הצהוב בצרפת הוגשו שלושה מסמכים – כולם גרמניים. על פרשת "דם תמורת סחורה" (הצעתו של אייכמן לשחרר את יהודי הונגריה תמורת סחורות מערביות הוגשה קבוצת מסמכים אחת, הכוללת תמליל של שידור ב-BBC, מסמכים של משרד החוץ הגרמני ומסמכים של המשרד לביטחון הרייך. היודנראט במינסק תואר באמצעות שני דוחות גרמניים, וכך גם בריחה מגטו ריגה. על ההתנגדות היהודית באושוויץ הוגשו שני מסמכים: האחד בחתימתו של מפקד הס"ס, היינריך הימלר, והשני – עדותו של מפקד המחנה, רודולף הס.
כך גם היה בעדויות. ב-27 בפברואר 1946 העידו המשורר והפרטיזן אברהם סוצקובר מווילנה על השמדתם של 80,000 יהודי העיר ושמואל רייזמן על מחנה ההשמדה טרבלינקה. באותו יום העידה ניצולה לא-יהודיה מאושוויץ על שאירע במחנה, כולל השמדת היהודים. ואילו ביולי 1946 תיאר המהנדס הגרמני הרמן גראבה את רציחתם של יהודים בידי האיינזצגרופן בדובנה באוקטובר 1942. התיאור היה של קורבנות פסיביים לחלוטין:
"כעת שמעתי יריות רובים תכופות זו אחר זו מאחורי אחת מערימות האדמה. היורדים מן המשאיות, אנשים, נשים וטף מכל הגילים, הצטוו לפי דרישת איש ס"ס אחד, אשר החזיק בידו מגלב רכיבה או של כלבים... ללא צעקות או בכי התפשטו האנשים האלה, הסתדרו מסביב לפי משפחות, נשקו זה לזה, נפרדו וחיכו לפקודתו של איש ס"ס אחר, אשר עמד בקרבת השוחה, וגם הוא החזיק מגלב בידו... ברגע זה כבר קרא איש הס"ס שליד השוחה דבר מה אל חברו. זה מנה כעשרים איש והורה להם לצעוד אל מעבר לערימת האדמה... אני סבבתי את הערימה ולפנַי הקבר הענקי; גופות בני האדם היו מוטלים זה מעל זה כשהם דחוסים כל כך, שרק ראשיהם נראו... השוחה כבר הייתה מלאה עד לשלושת רבעיה. לפי השערתי היו מוטלים בה כאלף בני אדם... והנה כבר התקרבה הקבוצה הבאה, ירדה לשוחה, הסתדרה בשורה ליד הקורבנות הקודמים ונורתה".
התיאור היה מדויק, אך נטול הקשר. כלומר: העד לא אמר, ולא יכול היה לומר, מדוע היו הקורבנות כה פסיביים. הוא לא ידע דבר על התנאים בהם חיו תחת הכיבוש. הוא לא ידע דבר על שיטות ההטעיה של הנאצים בתקופה שקדמה לרצח. הוא לא ידע דבר על חוסר היכולת המעשית להתנגד. התוצאה היא דימוי הצאן לטבח.
עד מרכזי בנוגע להשמדת היהודים היה רודולף הס, מי שהיה מפקד אושוויץ בין מאי 1940 לדצמבר 1943, וביוני 1944 הוחזר למחנה כדי לפקח על השמדת יהודי הונגריה. פסיכולוג הכלא, מרטין גילברט, אשר שוחח עם הס עוד לפני עדותו, רשם ביומנו באפריל 1946:
"בישיבת הבוקר העיד הקולונל הס על רציחת 2.5 מיליוני יהודים תחת הנהלתו באושוויץ. כל זה נעשה על-פי פקודותיו היש[י]רות של הימלר כ-Fuhrerbefehl (פקודה של הפירר) לפתרונה הסופי של הבעיה היהודית. הוא מסר את עדותו באותה הרצאת דברים עניינית, אדישה כפי שסיפר לי את הדברים בתאו.
"היהודים הגיעו במשלוחי רכבת גדולים מכל הארצות. אלו שהיו מסוגלים לעבוד נשלחו לפלוגות העבודה, והשאר, בתוכם רוב הנשים וכל הילדים, נשלחו מיד אל תאי ההשמדה. ילדים שהוחבאו תחת שמלות אמותיהם כדי שלא ירגישו בהם נקרעו מידי אמותיהם ונשלחו לתאי הגזים. שיני הזהב וטבעות הזהב הוצאו מן הגוויות לאחר ההמתה בגזים והזהב המותך נשלח אל מיניסטריון הכלכלה. את שערות הנשים ארזו בחבילות לשימוש מסחרי".
ושוב: נקודת המבט הייתה של הרוצח. מבחינתו היו היהודים חפצים, בהם עליו לעשות מה שהצטווה. כלומר: אין להם אישיות, הם תת-אדם בתפיסה הנאצית; אין להם רצון, הם אסירים ונידונים למוות.
הס כמובן לא יכול היה, ובוודאי שלא רצה, להסביר את הרקע הנורא ממנו הגיעו הקורבנות, את הסבל העצום שעברו בחודשים ובשנים הקודמות. הוא גם לא ידע (ואם ידע – לא נשאל ובאופן טבעי לא סיפר מרצונו) על גילויי ההתנגדות, על המאבק לחיים, על העזרה ההדדית, על חיי הדת והתרבות שהתקיימו בסתר – ובקיצור: על כל מה שהוכיח שהקורבנות נותרו בני אדם. איש גם לא הובא להעיד על מרד אנשי הזונדרקומנדו היהודים במחנה בירקנאו באוקטובר 1944.
ואולי הנקודה המאלפת ביותר: גורלו של גטו ורשה הוצג במשפט בעזרת מסמכים גרמניים, ואילו דיכוי המרד תואר מנקודת מבטו של מפקד הכוחות הגרמניים, הגנרל יירגן שטרופ. בבית המשפט הוצג הדוח המפורסם שהגיש שטרופ על דיכוי המרד, הכרוך בכריכת עור מהודרת ונושא את הכותרת "אין עוד תחום מגורים יהודי בוורשה". תיאור המרד בפסק הדין לקוח כל כולו מתוך דיווחיו של שטרופ, שמטבעם הם חד-צדדיים ולעיתים אף מוטעים ושקריים, למרות שמסמכים יהודיים כבר היו זמינים באותה עת.
עדים יהודים יכולים היו להשלים את התמונה. הם יכלו לספר על תנאי חייהם הקשים תחת הכיבוש הנאצי, אשר גרמו לשבירת רוחם ובעיקר לשבירת גופם בשל הרעב, הקור והמחלות. הם יכלו לספר כיצד מסרו הנאצים הודעות שקריות על העברה למקומות יישוב מחודשים, בהם יזכו לתנאי חיים משופרים. הם יכלו להסביר מדוע לא התמרדו, לא רק בשל מצבם הגופני והנפשי, אלא גם בשל העדר נשק ואמצעים למרידה. הם יכלו להסביר מדוע לא ברחו – משום שלא היה לאן, בליבה של סביבה עוינת הנתונה לכיבוש אכזרי. הם יכלו לספר על כל אותם גילויי אנושיות בגטאות, במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה. אך הם לא זומנו כלל להעיד.
|
|
|
פרק מתוך עבודת הגמר "השפעת משפטי נירנברג על דימוי ניצולי השואה בארץ ישראל ובמדינת ישראל, 1945-1961", בהדרכת פרופ' חנה יבלונקה.
|
|
| תאריך:
|
15/10/2008
|
|
|
עודכן:
|
15/10/2008
|
|
אריאל לוין
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
הרשלה
|
15/10/08 14:03
|
|
|
|
2
|
|
אזרח קטן
|
15/10/08 23:28
|
|
|
|
3
|
|
מד' ליונה עיוורת
|
16/10/08 01:43
|
|
|
טכניקת האיפור, הגוון הנבחר וההתאמה לצבע השיער, יוצרים את המראה המושלם לכל אחת, כאשר הבסיס לכל היצירה יהיה מבנה הפנים שלך, מרקם העור והגוון הטבעי הקיים בו.
|
|
|
|
|
בדוחא שבקטר התקיימה השבוע "ועידת ירושלים השישית" בהשתתפות נציגים רבים מהעולם הערבי והאיסלאמי. בוועידה לא השתתף שום נציג של ארגון הפת"ח אך מצד החמאס נכח בה ח'אלד משעל ראש הלשכה המדינית של הארגון.
|
|
|
|
|
אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, הרי שבעת הקרובה, תוכל ציפי לבני, להציג את ממשלתה בפני הכנסת. הפנים, הן פחות או יותר, אותן פנים, קווי היסוד דומים, אך הסוגיות להן תידרש הממשלה, אינן פשוטות.
|
|
|
|
|
אין מדובר בטעות ואפילו לא בפליטת קולמוס - מערכת עיתון הארץ דוגלת במדינות רווחה ממשלתית! אכן כן! העיתון שמאז מעולם תיעב תיעוב עמוק את מדינת הרווחה, המיסוי הגבוה, החסמים לשוק החופשי ובכלל את כל מה שמפריע להון, דוגל במדיניות רווחה ממשלתית. לא זו בלבד שהארץ הפך את עורו בנושא הוא אפילו אימץ את הטיעון הנושן של חסידי מדינת הרווחה לפיו צדקה פרטית ובתי תמחוי המופעלים על-ידי גופים פרטיים אינם מדיניות רווחה - הם בעצם ההפך הגמור.
|
|
|
|
|
מה נשאר מן המגילה אשר נחתמה על-ידי מייסדי המדינה? בתחום החברתי מדיני, הנוגע לזכויות מיעוטים, ממש כלום. ישראל, מדינה גזענית, לא רק לאלה שאינם יהודים, אלא גם ליהודים, אשר צבעם שונה, שפתם שונה ועוד ועוד.
|
|
|
|
|
