האם יש סיכוי שנלמד את הלקח?

אחרי כל מחדל או כשלון ממלכתי מוזכר שוב ספרה הקלאסי של ברברה טוכמן והמלצה חמה לצרף את האירוע לאותו ספר. הייתי אומר שברברה טוכמן יכלה לחבר כמה כרכים עבי כרס רק מניתוח מדיניות ממשלות ישראל בתקופות שונות בהיסטוריה הקצרה מאז קום המדינה.

העיתונות מלאה בימים אלה בפיקנטריה של מלחמת יום הכיפורים, "פיקנטריה" - מפני שהכתבות אינן מתייחסות לתהליכים, למערכת השיקולים המוטעת, או ללקחים שצריך ללמוד ממלחמה עקובה מדם, העיתונות מעדיפה לעסוק ב"מלחמת הגנרלים", זה הרבה יותר פיקנטי, ומה שיותר פיקנטי מוכר יותר עיתונים.

בשנת 1971 כשהייתי חניך בבית ספר לפיקוד ומטה (פו"ם) של צה"ל, השתתפתי במשחק מלחמה שבו הייתי ה"אויב המצרי". מולי היה הקו הישראלי הידוע בשם "קו בר-לב", הפעלתי את כוחות האויב על-פי הדוקטרינה המצרית שהתבססה על תורת הקרב הסובייטית, השתמשתי בכוחות המצריים ובאמצעים שעמדו לרשותם כפי שידענו מתוך חומר המודיעין שעמד לרשותנו, והנה ניצחתי בקרב.

חציתי את התעלה והתקדמתי לעומק סיני. בהצגת תוצאות הקרב בפני אלוף חופי אז ראש מה"ד הוא סיכם: "מהלך מעניין, אבל בלתי אפשרי". כששאלתי למה "בלתי אפשרי" התשובה הייתה בערך כך: "כי המצרים לא יצליחו לצלוח את התעלה". זה היה חלק מהתפיסה המדינית/צה"לית דאז, מה שמוכר לכולם - "הקונספציה".

גם כאשר היו דוחות מודיעין, גם כשהיו התרעות, לא העיזו קצינים בכירים לערער את הקונספציה. קציני מודיעין זוטרים שהתריעו נדחקו לשוליים.

האם נלמדו לקחים מאותה מלחמה? אכן נלמדו בתחומים שונים, צבאיים/טכניים, אך בתחום קבלת החלטות מדיניות שהן העיקר, מסופקני.

כמו הסכם אוסלו שנרקח במחתרת, והמיט עלינו אסונות מתמשכים מאז חתימתו, אחד מאדריכלי אותו אסון יוסי ביילין שהסתיר את פעילותו אפילו מהממונים עליו, כפי הוא מעיד בספרו על העלמת עובדות חשובות, אחרת לא היה מצליח להעביר את הקונספציה של השלום עם הפלשתינים. מככב גם בימים אלה כשאינו בשלטון, רוקח מרקחות שעוד נסבול לא מעט מהן בעתיד. הוא מציין את הדיונים על "זכות השיבה" עם עמיתו נביל שעאת, ומספר לנו כי הוא היה מוכן ל"איחוד משפחות" ועוד מחוות הומניטריות שמשמעותן הכנסת עשרות אלפי ערבים לתחומי ישראל, אבל הוא מאוד נעלב מעמיתו שרוצה לחזור גם לחיפה. "עד כאן" הוא אומר לו. האין זו איוולת? רשעות?

אם ננתח את אירועי הימים האחרונים, בהם כולם מתבסמים מניחוחות ההודנא, נראה כיצד הקונספציה חדרה עמוק למוחות הישראלים, ששום דבר לא יזיז אותם מהתשוקה להתקדם בתהליך, כי זה הכי חשוב היום להתקדם בתהליך, והשאר שלא יפריע.

כך קיבלנו בעבר את "עזה ויריחו תחילה" כמבחן לחבורת המחבלים שהגיעה לכאן מטוניס, בראשות רב המרצחים עראפת.

ההתנכלות ליהודים, מעשי הטבח הקשים לא עצרו את התהליך, ואחרי עזה ויריחו, נמסרו כל הערים הערביות ביהודה ושומרון, את התוצאות ראינו מתחילת המלחמה בראש השנה של שנת תש"ס. 3 שנים של דם ואש חלפו ולא נראה לי כי הלקחים נלמדו.

ביום ראשון ה-17 לאוגוסט בישיבת הממשלה ציין שר הביטחון, "כי מאחורי ההסלמה שחלה נמצאים גורמי טרור שקיבלו עליהם את ההודנא וגיבשו כללי משחק מסוכנים. לפיהם ועל-פי הפרשנות שלהם, כל מה שנחשב כהפרה ישראלית של הפסקת האש יהיה נתון לטרור חד פעמי".

מה נלמד מדבריו של שר ביטחוננו? שעכשיו אנחנו צפויים לסדרת פעולות "טרור חד פעמי", כמה "חד פעמיים" כאלה נספוג?? הוא המשיך והסביר "שהרשות הפלשתינית גילתה מידה של פסיביות לנוכח ההתרופפות הביטחונית ופעילותה הביטחונית הוסיפה להיות חלקית, נקודתית ורחוקה מלספק" (מתוך ההחלטות מישיבת הממשלה 17.8.03, "חדר תקשורת", אתר האינטרנט של הממשלה).

לא רק דיווחי שר הביטחון היו מלאי דאגה, גם "גורמי ביטחון" אחרים מודאגים מההתחמשות, האמונים ותכנוני הפיגועים. יעידו על כך כמות ההתראות היומית הגדולה וכן הפעילות החבלנית בשטח.
אנחנו גם צופים בטלוויזיה באימוני ארגוני הטרור בהכרזות ובהכנות. אנחנו גם מודעים לצבא מחבלים "חדש", שמספר אנשיו מונה כ-20 אלף ומאומנים על-ידי סוכני סי.אי.איי, קצינים מצריים וירדניים ואנחנו משלים עצמנו שהם מתכוונים להפעיל צבא זה כנגד תשתיות הטרור .

למרות כל ההתרעות, למרות על מה שעיננו רואות שההכנות לסיבוב הבא בעיצומן וההתלקחות היא בלתי נמנעת, מה תגובת ממשלת ישראל? שחרור מחבלים והעברה הדרגתית של ערי יהודה ושומרון חזרה לידי המחבלים. וכיצד מסביר זאת שר הביטחון(באותה ישיבה): "בהתייחסו להעברת ערים פלשתיניות לרשות הפלשתינית, הדגיש שר הביטחון כי הנושא בעיניו הוא עקרוני ואינו מהווה ויתור מצד ישראל. מדובר בהטלת אחריות על הרשות הפלשתינית לטפל בתשתיות הטרור".

רק שורה ארוכה של סימני שאלה???? יכולה לבוא מצידי, אחרי כל הנאמר על-ידו על אוזלת היד של הרשות הפלשתינית הפתרון של שר הביטחון: הוא מעביר להם את הערים כדי שהם יטפלו בתשתיות הטרור!! מישהו יסביר לי מה קורה כאן?

קוראיי היקרים, אכן העברת הערים היא עניין עקרוני, כי על-פי לוח הזמנים של מפת הדרכים שנכפתה עלינו אנחנו נמצאים בשלב השני. זהו השלב שהחל ביוני ויסתיים בסוף שנת 2003, ובלשון ההסכם: "זהו שלב שבו מתמקדים המאמצים באפשרות של הקמת מדינה פלשתינית עצמאית בגבולות זמניים וסממני ריבונות המבוססת על החוקה החדשה, כתחנת ביניים להסדר הקבע". ולכן במצב כזה לא יתכן שיישארו ערים פלשתיניות תחת שליטה ישראלית. ומכיוון שלנשיא ארה"ב אצה הדרך והוא נכנס לשנת בחירות, עלינו להתקדם על-פי לוח הזמנים ולא חשוב מה שקורה בשטח.

וכך בעוד הפלשתינים נחושים ומתקדמים בנתיב אחד ובכוון אחד - השמדת ישראל, אצלנו שוגים שוב ושוב בקונספציות, תוך קבלת החלטות ונקיטת מדיניות המנוגדת לאינטרס שלנו עצמנו.

את זה מבין כבר רוב הציבור, למעט המנהיגות.

וכמו שאמר דר' אורי מילשטיין באחת מתגובותיו: "הבעיה שכדי לנצח במאבק צריך ליצור מסה קריטית של המוני ישראל ואילו אצלנו המצב היום הוא שמידי פעם מצטרף אדם אחד למחנה פקוחיי העיניים. במצב כזה אין סיכוי שנוכל להציל את ישראל או למנוע ממנה מכות קשות מסוג שהמכות הקודמות יחווירו לעומתן".