שמואל דכנר קיבל בשנים 1998-1994 מקבוצת הולילנד 21 מיליון שקל, מתוכם 9.15 מיליון שקל כהלוואות אישיות. ואולם, דכנר לא פרע את ההלוואות, והן נסגרו (8.9 מיליון שקל) בהוראתו של הלל צ'רני בספטמבר 1999. לדברי רו"ח אלי חסון, מנהל הכספים של הולילנד, כל התשלומים לדכנר ואופן רישומם נעשו בהוראתו של צ'רני. טענת המדינה היא, כי ההלוואות היו כיסוי לתשלומי השוחד, בעוד ההגנה אומרת שמדובר ברישום חשבונאי בלבד, החוב נותר במאזני הקבוצה ורק הועבר מחברה לחברה.

חסון אמר (יום א', 7.4.13), כי התשלומים נעשו למרות שלעיתים לא הוציא דכנר חשבוניות כנדרש, והיה צורך להעביר את הרישום החשבונאי משנה לשנה. הולילנד חתמה עם דכנר על הסכמים לגבי מקצת ההלוואות, אך חסון לא ידע לומר מדוע לא היו הסכמים לגבי רוב הסכומים. לדבריו, לא ניתן היה לקזז ללא הסכמתו של דכנר חובות פרטיים של דכנר בגין ההלוואות, כנגד התשלומים שנעשו לחברות שבבעלותו. השופט דוד רוזן הגיב: "איזו מין תשובה זו? איזה בן אדם היה מסכים לכך?". ואולם, בחקירתו במשטרה אמר חסון שאין היגיון כלכלי בהימנעות מקיזוז. חסון הסביר בעדותו, כי התייחס במשטרה להסכם משנת 2007, לאחר שדכנר עזב את הפרויקט.


"מה פתאום נותנים 10 מיליון?"


רוזן לא הרפה וטען, כי חסון היה צריך לדרוש מדכנר להוציא חשבוניות מהן יפחית את חובותיו בגין ההלוואות. חסון השיב, כי פעל לפי הוראותיו של צ'רני. התובע, עו"ד ירון גולומב, שאל מדוע ניתנו חלק מהכספים לדכנר אישית וחלק לחברותיו, וחסון אמר שוב שפעל לפי ההוראות שקיבל. לטענת חסון, ההלוואות לא היו חלק משכר הטירחה של דכנר, למרות שהלה אמר מדי שנה שהן מהוות חלק ממנו.

רוזן: "אז למה בשנה שלאחר מכן לא רשמת את זה כשכר טירחה בכרטסת של החברות שלו?". חסון: "לא יכולתי לעשות את זה בלי אישור של רואה החשבון שלו, שהוא מבצע משיכת בעלים מהחברות". רוזן: "מה פתאום נותנים 10 מיליון?". חסון: "הלל אמר לי לתת". רוזן: "גם ההפרדה בין החברות לדכנר נעשתה לפי הוראה של הלל?". חסון: "זה היה גם לפי בקשה של רואי החשבון".

בחקירתו במשטרה אמר חסון, כי כל ההוראות בנוגע לתנאי ההלוואות - העדר הסכמים ואי חיוב בריבית - ניתנו בידי צ'רני. הוא אישר, כי לא התריע בפני צ'רני על היתרות הפתוחות של דכנר, בהסבירו שהכל היה גלוי וידוע גם לרואי החשבון החיצוניים. חסון טען, כי דכנר אמר לו שמדובר בסיוע לטיפול בבתו החולה - אך רוזן אמר מיד, שהבת חלתה שנים לאחר מכן.


"זה בפועל חוב אבוד"


גולומב התייחס להוראתו של צ'רני בשנת 1999 לחסון להתייחס להלוואות לדכנר כאל הלוואות בעלים, למרות שלדכנר לא היו כל מניות בהולילנד. חסון השיב, כי מדובר בהסבת חוב של דכנר, כך שחובו יהיה לבעליה של הולילנד, והללו מצידם העניקו הלוואה להולילנד. ואולם, בחקירתו במשטרה אמר חסון במפורש שהכוונה הייתה לדכנר. באותה עת בעלת המניות בחברה הייתה אמו של צ'רני.

גולומב: "למה צ'רני הורה לרשום את זה כהלוואות בעלים, ולא למשל כחוב אבוד?". חסון: "תשאל אותו". רוזן: "מבחינתך זה בפועל חוב אבוד". חסון: "נכון". גולומב: "אבל לא הפסקתם לעבוד עם דכנר ב-1999". חסון: "לא אמרתי שזה חוב אבוד. אמרתי שמבחינתי אי-אפשר להעביר את זה להוצאה של הפרויקט כל זמן שהוא חייב". רוזן: "ההלוואה הזו נסגרה באופן שצ'רני אמר לך". חסון: "אני חושב שאחרי שבאו רואי החשבון [החיצוניים] זה תוקן". רוזן: "עזוב את רואי החשבון". חסון אישר, כי המחיקה הייתה צעד חד-פעמי, וכי דכנר לא פרע את חובו.

עוד עלה בחקירה, כי חסון לא הביא באוקטובר 1999 לידיעת רואי החשבון של הולילנד את העובדה שחובו של דכנר אופס בסוף ספטמבר. חסון גם לא העמיד את רואי החשבון, אשר התייחסו לחובו של דכנר, לפעולת האיפוס. בחקירתוך לא ידע חסון להסביר את הדבר.