אמנון דנקנר כבר לא עורך עיתון. גם לא עיתונאי, לגישתו, וזאת אחרי עשרות שנים של כתיבה ועריכה באופן השנוי במחלוקת. אחרי שפגע באופן בלתי הפיך במוניטין של עיתון מעריב וגרם לבריחת קוראים, הוא מבלה עתה את זמנו בכתיבת ספרים ותסריטים. וכתחביב צדדי, נראה כי הוא ממשיך, גם בימים אלה, לעורר פרובוקציות. ללכלך, לצנזר מידע חשוב ביותר ולהלך אימים על אחרים. זה מה שעולה מרשימתו/תגובתו שפורסמה בעיתון הארץ (גלריה, 24.10.08), כפי שנבהיר להלן.
בפתח רשימתו כותב דנקנר כי הוא מבקש להגיב
על הדברים שאמרה בתיה אפולו - רעייתו בעבר של דן בן אמוץ, שצוטטו מפיה בכתבה שפורסמה בעיתון הארץ ביום 20.10.08. באותה רשימה האשימה אפולו את דנקנר בבגידה בדן בן אמוץ. לטענתה, דנקנר משקר כשהוא טוען שאת הביוגרפיה המפורסמת והשערורייתית הוא כתב על-פי בקשת בן אמוץ. דנקנר, כמו דנקנר, מנסה ברשימתו/תגובתו להדוף את הטענות, כאילו הוא פעל באופן בלתי מוסרי, בלתי חברי ובלתי מקצועי, כאשר לאחר מותו הוא פרסם באותה ביוגרפיה מידע מפליל כביכול על בן אמוץ, כולל האשמתו בבעילה ובאינוס קטינות. אפולו טענה נגדו, כי הבגידה היא בעצם הפרסום שנעשה בלא שבן אמוץ יוכל להתגונן ולהדוף את הכזבים נגדו.
ברשימתו מנמק דנקנר מדוע היה מחויב לפרסם את מה שגילה, לטענתו, לאחר התחקיר שביצע. "האם החברות שהייתה בינינו, או העובדה שכתיבת הביוגרפיה על-ידי נעשתה לפי בקשתו, הייתה צריכה למנוע ממני למנות את חטאיו הקשים והמזעזעים שנחשפתי אליהם רק סמוך למותו או אחריו? האם במה שעשיתי היה משום "בגידה" בו?", כותב-קובל דנקנר ומוסיף: "ברגע שאדם מקבל עליו לכתוב סיפור חיים של מישהו, יהא גם חברו, המחויבות היחידה שלו, בעיני, היא לכתוב את האמת כפי שהוא הצליח להשיג אותה. ביוגרפיה, כמו כל יצירה דוקומנטרית אחרת, אינה מפעל של הנחות לחברים במחירי מבצע. היא ניסיון לתאר ביושר מהלך והיקף של חיים. כשאדם הגון חוקר חיים, גם של חבר שלו, ומגלה בהם פרטים קשים ומזעזעים, האם הוא צריך להעלים אותם? אני חשבתי ועדיין חושב שבהחלט לא. בהעלמה, השמטה וטיוח של חטאים קשים, כותב תולדות חייו של מישהו הופך במידה מסוימת לשותף לאחר מעשה לדברי עבירה. גם אין בכך טעם. האמת דרכה לבצבץ ובוודאי אמת קשה שהייתה ידועה לאנשים רבים כל כך. וכשהאמת הזאת על בן אמוץ הייתה מבצבצת היו באים אלי בטענות מוצדקות על שכיסיתי והעלמתי. החלטה מהסוג שקיבלתי, ושאותה מכנים תוקפי "בגידה", היא החלטה מוסרית. הרי לא היה מדובר בחטאים קלים. המוסר שאני התחנכתי עליו לא הותיר לי מרווח של היסוס: היה עלי לכתוב את הדברים ולא ליטול חלק בקשר השתיקה וההשתקה".
אמנון דנקנר מיתמם. למרבה הצער, וכהרגלו, הוא מתחסד ונוהג בצביעות ובלא עכבות. שהרי אופן טיפולו ומעורבותו התקשורתית בפרשת אולמרט, לדוגמא, וליתר דיוק: המעשים שעשה באמצעות עיתון מעריב, בין היתר, כדי לחפות על ראש הממשלה אהוד אולמרט ולסייע לו להיחלץ מהפרשות הפליליות החמורות בהן הוא מעורב, מעידים על התנהלות הפוכה מזו שלה הוא מטיף בהתחסדות.
על המוסר הכפול ועל אישיותו המפוקפקת של דנקנר ניתן ללמוד אפילו מרשימתו/תגובתו בעניין בן אמוץ. השוו: מה הוא אומר/כותב עתה לעומת מעשיו עתה. "היה עלי לכתוב את הדברים ולא ליטול חלק בקשר השתיקה וההשתקה", הוא כותב, אך בהמשך הוא מגלה - מיוזמתו, כי הוא ממשיך להסתיר/לצנזר סוד גדול, הנוגע לפרשה חמורה בהרבה מזו שפרסם בספרו נגד בן אמוץ. דנקנר מציג זאת כדי להסביר כי הוא איש של כבוד, וכי הוא אדם מתחשב המקיים הבטחות. הנה הדברים שכתב (ציטוט):
"אחרי מותו נפגשתי פעמים רבות עם בתיה אפולו ומילאתי בקשות שונות שלה ולא עמדה בינינו שום עננה. הגרסה הנכונה לגבי עמדתו של בן אמוץ כלפי כתיבת הביוגרפיה על-ידי מופיעה במדויק ומתוך זיכרון טרי במבוא לספרי. דווקא מאנשים כמו בתיה אפולו וכמה חברים קרובים וותיקים של בן אמוץ הייתי מצפה שימלאו פיהם מים. הם יודעים היטב כי אני ממשיך להיות נאמן להבטחה שהבטחתי לפני כתיבת הביוגרפיה כי לא אזכיר בה פרשה אחת, חמורה ומזעזעת מכל מה שפורסם. אני ממשיך לקיים את ההבטחה הזאת, לא בגללם, אלא כדי שלא לפגוע בקורבנות החיים עמנו. עכשיו הם מנצלים את נאמנותי להבטחה ומטיחים בי השמצות מתוך ביטחון - מוצדק - כי אמשיך לשתוק ולא אספר את מה שהיה מעטה קלון ענקי לא רק על המנוח - ידוע הקלון ממילא - אלא גם עליהם, שידעו ושתקו כשעוד אפשר היה לעשות משהו".
דבריו של דנקנר קצת בעייתיים, אם לנקוט לשון המעטה. דנקנר מסביר בפתח רשימתו/תגובתו את מחויבותו לאמת ואת ההכרח שעמד בפניו: לחשוף בספרו ברבים את מעלליו של בן אמוץ, במיוחד בכל הקשור ליחסיו עם קטינות. נעלה מכל ספק כי יש לחשוף לא דיחוי מידע מפליל - אם נכון הדבר (אצל דנקנר הכזבים מתערבבים עם חצאי אמיתות), ואם כאמור ניתן להוכיח את החשדות. והנה עתה, דנקנר עצמו מגלה כי הוא מחזיק במידע רגיש ונפיץ בהרבה, על אודות "פרשה אחת, חמורה ומזעזעת מכל מה שפורסם", שאותה הוא נמנע מלפרסם.
דנקנר כותב/רומז כי קרובים וותיקים של בן אמוץ ידעו על כך ושתקו. הוא מגנה אותם על כך. אך הנה: לדבריו, הוא עצמו נמנע - למרות הכל, מלפרסם זאת, נוכח הבטחה שנתן. הנימוק שבו הוא משתמש כאילו ההימנעות נעשית "כדי שלא לפגוע בקורבנות החיים עמנו" הוא נימוק קלוש, שהרי עיתונאי/סופר רציני יודע היטב כיצד ניתן לפרסם פרטים רגישים ולהימנע ככל שניתן מזיהוי הקורבנות. כך נהג דנקנר, אגב, בפרסמו בספרו מידע רב ובעייתי על מעלליו של בן אמוץ ועל מעורבותם של כמה מחבריו.
האם אופן התנהלותו של דנקנר עולה בקנה אחד עם הדברים שכתב על ההכרח לחשוף את מעלליו של בן אמוץ? האין בעצם ההימנעות מפרסום אותה "פרשה מזעזעת" משום עבירה חמורה מצד דנקנר עצמו?
מיותר כמעט לציין: חובתו של כל אזרח היא לדווח לרשויות המתאימות על מעשים פליליים שהתגלו לו, קל וחומר כאשר מדובר במעשים בהם מעורבים גורמים נוספים. דנקנר לא מילא חובה זו. תזכורת כאן לא תניע את דנקנר, מן הסתם, לפעולה. הוא ימשיך להגג וללכלך על אחרים. וחמור מכך: במקרה שלעיל, לא נראה כי מדובר רק בגילוי דבר ההבטחה שנתן, אלא באיום מרומז כנגד מבקריו הרבים הרואים בו בוגד.
