בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל הילדים החטופים, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האמנם המפתח לפתרון התעלומה טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה?
|
מי אימץ הילד לעצמו? [צילום אילוסטרציה: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
|
באותה שעה נדהמה היא לגלות זוג בלתי מוּכר, גבר ואישה זרים המלטפים את התינוק. פשר הדבר הובהר לה מיד אחרי יום הכיפורים, בבואה להחזיר את מצליח הביתה, כאשר כרעם ביום בהיר נתבשרה על מות בנה הבריא. הסברה היא כי התינוק נלקח לאימוץ על-ידי אותו זוג | |
|
|
|
|
השבוע חזר לחדשות עוזי משולם, ששמו נקשר לפני כעשור במאבק למען השבת ילדי תימן החטופים. למרות דרכי האלימות שנקטה כנופייתו, הראויות לכל גינוי, אי אפשר להתעלם מהעובדה שבזכות פעילותו הפרשה סרבה לרדת מן הכותרות. מתברר כי הדי הפרשה הטראגית לא פסחו גם על משפחת עטיה, תושבת ירושלים שאת סיפורה אביא הפעם. בשני פרטים שונה סיפורה הדרמטי מ"התסריט" המקורי: עטיה היא משפחה טוניסאית ולא תימנית. מלבד זאת, סיפור החטיפה של בנה התרחש בשנות הששים ולא בשנות החמישים. מצליח עטיה, גיבור הדרמה, יליד 1961, הוא מבחינת הסטטיסטיקה אחד מתוך 4,500 ילדים חטופים במדינת ישראל. למעלה ממחציתם בני העדה התימנית והשאר בני עדות שונות, אשר ההנחה היא כי בשנות החמישים והששים נמכרו או הוברחו לאימוץ בלתי חוקי בחוץ לארץ בחסות הממסד, שרשם אותם כנפטרים, ועקבותיהם לא נודעו עד כה. ועדות החקירה השונות, ועדת שלגי ובעקבותיה הוועדה הממלכתית, שהוקמו בניסיון לעלות על עקבותיהם של הנחטפים, הגיעו למבוי סתום ולא העלו דבר. התעלומה הכל התחיל כסיפור עלייה רגיל עם התחלה מבטיחה: מצליח, תינוק יפה תואר כבן חצי שנה, בעל שיער בהיר ועיני תכלת גדולות, עלה לארץ עם הוריו וחמשת אחיו. המשפחה המורחבת, שכללה גם את הורי האב, התיישבה בבית שמש. ביום בהיר אחד, במהלך ביקור שגרתי בתחנת טיפת חלב, גילתה האחות פטריה שצמחה על שפתו של מצליח והפריעה לו לאכול. התינוק הועבר מיד לטיפול בבית החולים 'ביקור חולים' ומשם לבית החולים הדסה עין כרם. הייתה זו תקופת החגים, והאם, שהייתה עסוקה בהכנות בבית ובטיפול בילדיה, בחמיה ובחמותה, לא הרבתה לבקר את מצליח (דבר שעורר את חשד האחיות לגבי זהות אמו הביולוגית), ואילו האב הקפיד מדי יום לבקר את בנו בבית החולים. בערב יום כיפור, כשהאם סוף סוף התפנתה מעיסוקיה כדי לבקר את תינוקה, אמרה לה האחות, אשר ככל הנראה ידעה על המזימה הנרקמת מאחורי הקלעים לחטוף את הילד, לקחת את התינוק הבריא ולשחרר אותו מהר מבית החולים. אך המשרד היה כבר סגור, והאם שבה לחדר שבו שהה בנה. באותה שעה נדהמה היא לגלות זוג בלתי מוּכר, גבר ואישה זרים המלטפים את התינוק. פשר הדבר הובהר לה מיד אחרי יום הכיפורים, בבואה להחזיר את מצליח הביתה, כאשר כרעם ביום בהיר נתבשרה על מות בנה הבריא. הסברה היא כי התינוק נלקח לאימוץ על-ידי אותו זוג. המת החי למרבה הפלא, הדברים כפי שהם התגלגלו במסכת ייסוריה של האם, טפחו על עובדת מותו של הבן. לא רק העובדה שהתינוק היה בריא לגמרי ומועמד לשחרור מבית החולים, גם נתונים מוזרים אחרים, שנלקחו כאילו מתיאטרון האבסורד, מצביעים על כך כי תואנת מותו שימשה רק עלה תאנה לכסות על פשעי הממסד, שהיה שותף בהעלמת הילד. כך למשל, מצליח נושא את תעודת הזהות של אחיינו, הקרוי על שמו (0216732206), את תעודת הפטירה מהחברא קדישא לעדת המערביים קיבלו הוריו בשנת 1986 - באיחור של 24 שנים מתאריך הפטירה כביכול. משרד הפנים אף הרחיק לכת והנפיק את תעודת הפטירה בשנת 1996, כ-36 שנה לאחר 'מותו'. זאת ככל הנראה במגמה לסתום את הגולל על הסיכוי שהבן חי, לאחר שההורים הוזמנו להעיד בוועדת החקירה בנושא. עובדה מדהימה אחרת היא כי מצליח (או מגלוחה, בשמו המשובש בתעודת הזהות) הוא אזרח בעל זהות כפולה. באופן רשמי הוא מוּכר כמת על-ידי משרד הפנים. אולם עובדה זו לא הפריעה לתנועת המזרחי להנפיק עבורו בשנת 1988 תעודת בוחר. כאזרח בוחר, מסתבר, הוא היה בחזקת חי. מכל מקום, מקום 'קברו' לא נודע עד היום. למי הפתרונים? זעקתם הרועמת של ההורים, ביחד עם אלפי הורים מודאגים אחרים השותפים לגורל, מהדהדת עד היום בחלל: איפה הילד? מניִן יבוא עזרם? האומנם המפתח לפתרון התעלומה טמון בוועדות השונות, החוקרות את הפרשה ואשר תיקיהן מעלים אבק זה שנים מבְּלי לראות את האור בקצה המנהרה? ואולי בממסד המנסה להשתיק את הנושא, כדי לכסות על פשעי המחדל החמור ביותר בתולדות המדינה? או אולי תִּשְׁבִּי, על-פי מיטב המסורת היהודית, יפתור את התעלומה הטראגית? שאלות נוקבות אלה, למרבה הצער, אינן זוכות למענה. ישנם הורים שלא השתטחו מעולם על 'קברי' התינוקות ה'מתים'.
|
תאריך:
|
30/10/2008
|
|
|
עודכן:
|
30/10/2008
|
|
ציפי לידר
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
1
|
|
איתן
|
30/10/08 20:12
|
|
|
|
|
נועם פדרמן קנה את החווה שנהרסה השבוע מאודי דוידי, זמר וחקלאי מוכשר, יוצא סיירת מטכ"ל, שהקים אותה לפני 10 שנים צמוד לשכונה של קריית ארבע. נוכחותו שם מעולם לא הפריעה לאיש וגם השלטון הניח לו. הרס החווה לא היה אלא נקמה מצד המשטרה, שהגיעה באישון לילה, זרקה בברוטליות את המשפחה מהבית כשחלק מהילדים יחפים, והרסה את הבית על כל תכולתו – הבגדים, המקרר, מכונת הכביסה, הכל. למשפחות מחבלים דווקא מאפשרת ישראל להוציא את התכולה טרם הריסת הבית.
|
|
|
"לפני שנים מעטות הבאתי עצמי להחלטה להפסיק לעשן. המאבק הפנימי היה קשה, לא הטריד אותי במיוחד חסרונו של טעם הטבק, כמו עוצמת משמעות פעולת העישון בשבילי. התגבשה אצלי מערכת חיים שלמה סביב העישון. נהגתי לעשן בתאטרון, בעבודה בבוקר, בערב לאחר הארוחה. נראה היה שאם אמנע מעישון - אפשיט את העניין שלי מהתאטרון, מארוחת הערב אגזול טעמה, ומעבודת הבוקר אוציא העירנות והחדות. היה נדמה שכל דבר בלתי צפוי שאתקל בו יהא עלוב באופן יסודי, אם לא אוכל לקבל פניו בעודי מעשן. להיות-מסוגל-לקבל-אותי-מעשן, זה היה קנה המידה לאיכות בו נמדד כמעט כל דבר בעולמי. חששתי שבהפסקת העישון אשדוד האיכות מהכל, ובתוך עליבות כללית כזו חיי ישוו בקושי המאמץ".
|
|
|
כעת, משהיא משוחררת מכבלי המשא-ומתן עם המפלגות החרדיות,
|
|
|
הקביעה החד-משמעית "יש לנו חובה עליונה להביא את גלעד שליט הביתה" משום שהוא חייל שיצא בשליחות המדינה מהדהדת מכל כיוון. ראשי השלטון ואישי ציבור מוכנים לשבור קווים אדומים ולשחרר מאות רוצחים בשם המחוייבות של המדינה לשליחיה. אכן עקרון חשוב שמאפשר לשליחים בחזית להסתכן למען צרכי הביטחון הלאומי בידיעה ששולחיהם לא ינוחו ולא ישקטו עד אשר ישיגו את פדיונם וחירותם.
|
|
|
|