תופעת הראש הקטן בישראל היא פועל יוצא של אובדן הדרך. אובדן האמון בין האזרח למדינה.
עם חשיפת קלטות וסודות מלחמת יום כיפור מסתברים הרבה דברים.
ראשית במישור הצבאי החיילים בחזית היו כלי משחק בידי הגנרלים אשר לא בחלו גם במניעים פוליטיים לסכן חיי חיילים. לדוגמא, שרון לא יחצה את התעלה, למרות שהיה בחלון ההזדמנות הטוב ביותר, רק מפי שהיה מזוהה עם הליכוד.
שנית, המדינאים, או בלשון העם הפוליטיקאים, הפקירו את אנשי הצבא, מחד לא נתנו להם לפעול במכת מנע שהייתה משנה את תמונת המלחמה ומאידך לאחר תוצאות המלחמה, התנערו מאחריות. ועדת אגרנט שהוקמה ככיסוי לערוות הפוליטיקאים, זכתה לגיבוי מלא מכל אותם פחדנים אשר ראו את נפילתו של דדו על לא עוול בכפו ולא נתנו לו סיוע.
ישראל גדלה דורות של אזרחים על בסיס של קדושת חיי החייל בשדה הקרב וכן על העיקרון הקדוש שלא מפקירים פצוע בשדה הקרב. פתאום חוותה הפקרת פצועים וחיילים בהוראת אנשים אשר הפכו לאלילים בשר ודם כמו משה דיין. אותו משה דיים גם הפקיר את דדו, התנער מאחריות, והסכים עם הדחתו של רמטכ"ל מלחמת יום כיפור, למרות שדיין במהלך הקרבות היה מעורב בכל המהלכים.
לא רק הפקרת פצועים וחיילים אשר נפלו בשבי במקרה הטוב, אלא גם עדויות של שבויים על טבח חבריהם שאר נפלו בשבי ונרצחו אגב היותם כפותים, עברו כאילו לא קרה כלום.
רצח של שבוי כפות הופך אצלנו למנטרה המתארת מעשה אכזרי מעין כמוהו - כמובן רק אם נעשה על-ידי ישראלי, דם יהודים הפך הפקר מזמן ללא כל ניסיון מצד ישראל לשפר את ערכו בשוק העולמי.
יתרה מזו, השבויים אשר חזרו ממצרים עברו תהליך של השפלה עם חזרתם ארצה מהשבי.
כל השבויים ללא יוצא מן הכלל נחקרו במתקן בזיכרון יעקב, החקירה נעשתה על-ידי אנשי צבא חלקם ללא מדים, אשר השפילו את השבויים. למותר לציין שרוב החוקרים כלל לא התנסו במלחמה. השבויים שחלקם הגדול עבר עינויים בשבי, כולל הוצאות להורג מדומות כמעט על בסיס יומי, חזרו לארץ כדי לשמוע מצד החוקרים כי בגדו במדינה. ידוע לי באופן אישי, על מקרים שצה"ל מנע הקלות בלימודים בקרב שבויים שזה עתה חזרו בניגוד לחיילים משוחררים מאותה מלחמה. הרבה מהשבויים אשר הפכו לנפגעי הלם קרב לא היו ועדיין לא מסוגלים להלחם על כבודם האבוד, וחלק גדול היגר מכאן למדינות רחוקות.
שבוי, הפך לתת אדם, חייל לוחם מופקר על-ידי הצבא ונופל בשבי כאשר הצבא עומד מנגד ולא מושיע, כאשר, לדעת לא מעט אנשים אפשר היה להציל את רוב חיילי המעוזים מליפול בשבי המצרי.
כל זאת הביא למצב בו שבויים אשר נפלו במלחמת לבנון גרמו לקריסת המערכת, אמהות עם אמביציה סחטו צבא שלם להסכם החלפת שבויים - הגרוע בתולדות ישראל - עסקת ג'יבריל - בה הובאו לישראל מיטב הרוצחים ו"לוחמי השמדת ישראל" או "לוחמי חירות פלשתין" וכל זאת בתמורה לנחלאים החטופים ומספר מועט נוסף של שבויים. כל העסקה נעשתה כאשר עדיין אין פתרון לנעדרים מסולטן-יעקב.
חוסר ההתייחסות לנעדרי סולטן-יעקב גרמו לשיעים בלבנון לשחק עם רון ארד ביודעם שלישראל אין כלים להתמודד עם הרוע והאכזריות השיעית בלבנון. איפה הדמיון, הדמיון הוא בהפקרת השבויים ממניעים פוליטיים אישיים והנחות יסוד כמו ב"מצעד האיוולת". האיוולת היא לא פטנט ישראלי, אבל לפחות אפשר ללמוד מהעבר ולהקיש על ההווה והעתיד.
פרשת הפקרת הפצוע יוסוף מאדחאת - בקבר יוסף - היא דוגמא נוספת לסחף שחל בהנהגת הצבא והמדינה. מי היה אחראי על הפקרת יוסוף מאדחאת - לא אחר משר הביטחון של היום - שאול מופז. שאול מופז היה הרמטכ"ל ויכל לקבל החלטות אחרות לגבי חילוץ בכל מחיר וגם, אם המחיר היה ערבים הרוגים.
כל זאת כאשר מדובר על החייל הנשלח לקרב ומה עם החייל העומד במצבים בלתי נתפסים כמו אחראי על מחסום. באווירת הפחד בהלה והלחץ הנורא - עושים טעויות. רק בישראל, נשלח חייל למשימה ולאחר שחרורו מהצבא נשפט על מעשים חריגים - אשר נעשו במסגרת תפקידו, וכל זאת ללא הגנה מטעם המדינה, אשר שלחה אותו לביצוע התפקיד. אם אדם עושה תאונה - הרי הוא מחויב לביטוח הרכב. רופא עושה ביטוח רשלנות רפואית. רק חיילי צה"ל נמצאים חשופים בשדה ללא הגנה משפטית - למרות שהמדינה שלחה אותם לביצוע תפקידם. הטבות כספיות לקבוצות לחץ לא תורמות במדינה יש בשפע. אבל, הגנה משפטית לאילו שתרמו את מיטב שנותיהם למדינה, בשליחות המדינה, לא נתפסת כמושג שיש צורך להשקיע בו.
לסיום רק אגיד בקצרה - על הביטחון האישי של אזרחי המדינה. חיילים פצועים, שבויים, וחיילים בתפקיד מופקרים ללא כל הגנת המדינה. מה קורה עם הביטחון האישי. הרבה מאתנו קמו בבוקר ומצאו שרכבם או רכושם נעלם. רוב הגנבים הם תושבי יו"ש ועזה. יודעים את מקומות מגוריהם שהרי קל לזהות סביב כפר קטן עשרות פגרי מכוניות. יודעים את נתיבי המילוט, יודעים גם מי קונה את חלקי החילוף ואת הרכבים הגנובים. זה לא סוד שיש הסכמה בשתיקה לגבי הגניבות וכמובן שמי שיש לו קשרים ברשות הפלשתינית יש לו סיכוי שרכב יוחזר. אבל אם אין לך קשרים אתה נמנה עם אותם עשרות אלפים שהרגישו חדירה לתחום הפרט שלהם וערעור הביטחון האישי.
מה עושה מדינת ישראל במקרה הנ"ל - שום דבר. האזרח הפגוע פונה למשטרה, ממלא דוח על הגניבה וזהו. הסיכוי שהמשטרה תחקור את המקרה שואף לאפס. אפילו לא נותנים לאזרח את ההרגשה שאכפת למישהו. הדבר היחיד שעושה המשטרה - כמובן אם יש התרעות על פיגוע - בדיוק כמו במצעד האיוולת - מחזקת את כוחותיה בערים, מציבה מחסומים ובקיצור - עושה הרבה רעש וצלצולים.
איפה כל הרעש במרכזי הערים ובכבישים. מחסומים חסרי תועלת -הגורמים לפקקי תנועה ומעצבנים נהגים. מעניין אם פיגוע אחד, או גניבת רכב אחד - נמנעו כתוצאה ממחסומי המשטרה המרגיזים האלה.
הכל תלוי בפוליטיקאים, רק בהם ובדוגמא האישית אשר עליהם לתת. אבל, רובם דואגים לעצמם והשאר לא מעניינם. אם איש מהם לא קם להגן על חיילי צה"ל אשר חשופים ללא הגנה, אם הם מסכימים עם כל אותם מחסומים מצחיקים ולא תובעים שינוי מדיניות וסך הכל מבחינתם עולם כמנהגו נוהג. אם הם נוהגים במדיניות הראש הקטן שלא אכפת לו, אז - אין כל סיכוי לשינוי.
לכן, במדינה בה אין לאזרחים ביטחון אישי, ביטחון אישי שקל להשיגו במחיר זול אגב הפעלת מדיניות התקפית נגד הגנבים והמפגעים. מדינה בה מופקרים חיילים ללא כל עזרה - למדינה כזו אין זכות קיום.
