יום אחד השתכשכה לה הצפרדע בין קני הסוף שלגדת הנהר, כאשר שמעה לפתע קול מוכר: "בוקר טוב לך צפרדע יקרה".
הסתובבה הצפרדע, וראתה במרחק קצר ממנה את העקרב.
מתוך זהירות שרגילה היתה הצפרדע בה בסביבתו של העקרב, השיבה בזהירות: "בוקר טוב גם לך, אדון עקרב, ומה אני יכולה לעשות בשבילך הבוקר?"
"הרי יודעת את שאיני יודע לשחות" השיב העקרב "וחייב אני להגיע לגדה השניה של הנהר. אולי תישאיני על גבך ותעביריני את הנהר?"
"אבל" אמרה הצפרדע בדאגה "הרי כאשר תהיה על גבי תעקוץ אותי, ועקיצתך עקיצת מוות היא".
"אל תהיי טפשונת" השיב העקרב "איך אעקצך, ולשחות איני יודע? הרי אטבע מיד".
חשבה הצפרדע לעצמה: "יש הגיון רב במה שאומר העקרב. אולי אעזור לו, ונוכל סוף סוף לחיות בשלום", והשיבה לעקרב: "בסדר גמור, בוא וקפוץ על גבי".
קפץ העקרב על גב הצפרדע, והצפרדע התחילה לחצות את הנהר. אבל, בדיוק כאשר היו באמצע הנהר, הרגישה הצפרדע פתאום את עקיצת המוות של העקרב. "מה עשית" הזדעקה הצפרדע "הרי עכשיו שנינו נטבע ונמות".
בשארית כוחותיו ענה לה העקרב: "מה אני יכול לעשות, עקרב נשאר תמיד עקרב" ושניהם שקעו למצולות.
חומר למחשבה לאלו הסבורים על היתכנותו של הסכם שלום אמיתי בינינו לפלשתינים.
