מכאב לתקווה

רוב אירועי הזיכרון לליל הבדולח מדגישים את הסכנות שעדיין אורבות ליהודים ברחבי העולם. גם העיתונים ואתרי האינטרנט מתמקדים בהפניית תשומת הלב לסכנות חדשות-ישנות. הכותרות זועקות: "באירופה יש יותר ניאו-נאצים מאשר יהודים"; "בהונגריה נופצו חלונות של בית כנסת"; "עלייה במדד האנטישמיות"; ועוד ועוד כותרות שמעצימות את תחושות האיום ומזכירות לנו שעלינו להמשיך ולחיות "על המשמר", עירניים ומוכנים לקראת כל סכנה. זוהי גישה טבעית, ואופיינית להשפעה של טראומות גדולות, שמובילות בדרך כלל להסתגרות, להתבדלות, ולתחושות כבדות של איום מתמיד. השאלה היא, האם אפשר גם אחרת? האם אפשר לגייס את הזיכרון למען לקחים של פיוס ותקווה? האם אפשר להפוך את הזיכרון לפלטפורמה שפותחת מעגלים של שיח עם עמים אחרים, ושל חתירה משותפת ליצירת סטנדרטים אנושיים שלא יאפשרו חזרה על זוועות העבר?

"לא עוד", אכן, אבל לא רק באמצעות הכנות למלחמה, אלא גם באמצעות יצירת בסיס רחב של אחוות בני אדם, ותהליכי פיוס שלא יאפשרו לכך לקרות.

בכנסיית סט. ג'ונס שברחוב כריסטופר בגריניץ' ווילג' בניו-יורק, נעשה השבוע צעד קטן בכיוון זה, בערב זיכרון מרשים משותף ליהודים ונוצרים שאורגן על-ידי הכומר לינדון האריס, שבנוסף לתפקידיו בכנסייה מנהל ארגון שעוסק בהפצת הסליחה כאסטרטגיה להמרת קונפליקטים לתהליכי שלום. בתחושה ראשונה, זה היה מוזר: סמל נועז של צלב ומגן דוד משולבים זה בזה; נגינה משולבת של עוגב וכינור; מקהלה, שכל חבריה משתייכים לקהילת הלסביות וההומוסקסואלים, שכידוע נרדפה אף היא ונרצחה על-ידי הנאצים; יהודים ונוצרים מתפללים יחד, זוכרים יחד, בוכים ומקווים יחד.

היה צריך להתנתק מדעות קדומות ולהתרכז בצלילים היפהפיים בכדי לחוש כמה טבעי, עדין וכובש, היה השילוב בין הניגודים: צלילי הכינור המתרפקים והעצובים, שכמו אוצרים בתוכם את הגורל היהודי כולו, ארוגים בתוך קולו החגיגי והבוטח של העוגב, סמלה האולטימטיבי של הכנסייה הנוצרית; המקהלה משמיעה מזמורי תפילה נוצריים וחזן יהודי, דניאל ניידן, שבימי חול הוא בימאי ומלחין, שר את הקדיש בקול מרעיד לב. הערב כולו לקח את הקהל אל מחוזות הזיכרון והכאב, אך גם אל מחוזות התקווה. זו הייתה רוחו של הטקס כולו: יצירת מסר משותף יהודי-נוצרי של מחויבות לזכור, להזכיר, לבכות את הקרבנות, ולהתחייב שלא לעמוד מנגד כשמבוצעות זוועות באחרים. אך כל זאת, מתוך נקודת מוצא של יצירת עתיד של שיתוף ואחווה, כלקח מרכזי שמבקש לבנות חומת מגן של אנושיות על בסיס הזיכרון.

אחד השיאים בטקס, היה סיפורו של אחד המשתתפים על זוג ניצולי שואה שהגיעו לניו-יורק לאחר המלחמה, והוא זכה להכירם. הלנה, שבגיל 12 שרדה את מחנות הריכוז ואת צעדת המוות, ובעלה הנרי, שגרמני שהועסק על-ידי הנאצים בפינוי גופות של יהודים שנערמו בערמות, הציל את חייו כשגילה שהוא עדיין נושם. הגרמני הניח אותו בצד הדרך, ועם החשכה חזר והעביר אותו בחשאי לביתו, שם הוא ואשתו טיפלו בו והחביאו אותו עד תום המלחמה. בודדים בעולם, פגועים ומוכים, הגיעו לארה"ב. והנה, הלנה לא ביקשה נקמה. למרות כל מה שעברה; כל ימיה חיפשה מוצא של תקווה מתוך החשכה. ולכן, למרות שלא סלחה ולא שכחה דבר, בחרה להתמקד בזיכרון של הגרמני האחד שהציל את חייו של הנרי שלה, תוך סיכון עצום לעצמו ולמשפחתו, במקום להתמקד בפחד ובנקמה. הלנה לא בחרה לשכוח. אבל היא בחרה איך לזכור.

סיפורה של הלינה הזכיר לי את אבא שלי ז"ל, ניצול שואה, שכל משפחתו נרצחה על-ידי הגרמנים, והוא עצמו שהה ארבע שנים במחנות כפייה. אבא שלי כמעט לא דיבר על השואה, ובכל זאת בין הסיפורים הבודדים שאני זוכרת מילדותי, ישנו סיפור על חייל גרמני אחד, שבאחד מאינספור הרגעים של מוות כמעט בטוח, הציל את חייו. אבא שלי מעולם לא שכח ומעולם לא סלח. אבל הוא בחר איך לזכור. במקום להסתגר בחשכת הפחד והשנאה, הוא בחר להאיר את חיינו ואת חייו באמונה שהאנושיות לא נספתה בשואה, ובמוסר השכל של חתירה לשלום, דו קיום, ופיוס בין העמים.

מנהיגים כלינדון האריס ודניאל ניידן, שמשתפים פעולה בפעולות של זיכרון ופיוס בין קבוצות שונות לאורך כל השנה, מקדמים את האמונה בכוחו של הזיכרון להיות לא רק פצע פתוח, אלא גם פתח לעתיד אחר.