החודש מועצת אירופה חוגגת עשור לרפורמת בית המשפט האירופי לזכויות אדם שהוקם במסגרתה. מועצת אירופה נוסדה בשנת 1949 על-ידי קבוצה של עשר מדינות במטרה לקדם, בראש ובראשונה, עקרונות של דמוקרטיה, שלטון חוק ואחדות בין מדינות מערב אירופה. כיום, כוללת המועצה 47 מדינות.
במסגרת מועצת אירופה, חתמו המדינות החברות במועצה בשנת 1950 על האמנה האירופית להגנה על זכויות אדם וחירויות יסוד, שנכנסה לתוקף כשלוש שנים מאוחר יותר. הייתה זו האמנה המקיפה הראשונה בתחום זה (ההכרזה לכל באי העולם בדבר זכויות האדם היא "הכרזה" בלבד ולא אמנה), ואמנה זו הקימה את הליך התלונות הבינלאומי הראשון מסוגו ואת בית המשפט האירופי לזכויות אדם, בית המשפט הבינלאומי הראשון לקביעת מקרים הנוגעים לזכויות אדם, שהוקם בשנת 1959. בית המשפט האירופי לזכויות אדם דן בהליכים הנוגעים להפרה של זכויות הקבועות באמנה על-ידי המדינות החתומות עליה.
הליך הפניה לבית המשפט כולל שני סוגי תלונות: בין מדינתי ושל יחידים. כמובן שהאחרון מפותח הרבה יותר מהראשון, שכן מדינות לא ממהרות להגיש תלונות נגד מדינות חברות, למעט מקרים יוצאים מן הכלל. עד לנובמבר 1998 - הרפורמה הגדולה שבאה בעקבות כניסתו לתוקף של פרוטוקול מס' 11 לאמנה - לא הייתה מוטלת על מדינות חובה לאפשר הגשת תלונות על-ידי יחידים. התלונות המוגשות היו מועברות למועצה האירופית לזכויות אדם, הגוף אשר בחן את קבילות התלונה והעביר את מסקנותיו לוועדת השרים. אם המדינה קיבלה על עצמה את סמכותו של בית המשפט, יכלו המדינה או המועצה להעביר את המסקנות לבית המשפט לשם החלטה בעניין. ליחידים לא הייתה גישה ישירה לבית המשפט. אם המדינה לא קיבלה על עצמה את הסמכות האמורה, וועדת השרים, המהווה גוף פוליטי, הייתה מקבלת או דוחה את מסקנות המועצה. בעקבות כניסתו לתוקף של פרוטוקול מס' 11 בנובמבר 1998 המועצה האירופית לזכויות אדם חדלה מלהתקיים, תפקידה של וועדת השרים הצטמצם לאכיפה בלבד, זכותם של יחידים להגיש תלונה נגד המדינה נעשה מחייב כלפי המדינות, ובסופו של יום קיבלו יחידים גישה ישירה לבית המשפט. מאז נובמבר 1998 פועל בית המשפט במתכונת קבועה.
לכאורה, בית המשפט האירופי לזכויות אדם הוא הצלחה אדירה. הוא מפתח תורת משפט מקיפה בתחום זכויות האדם (בוודאי ביחס לזו המתפתחת במוסדות האזוריים האחרים, זו הבין-אמריקנית והאפריקנית), ותחום השיפוט שלו כולל 30% מהמדינות בעולם (למעלה מ-800 מיליון איש). עם זאת, נראה כי בית המשפט האירופי לזכויות אדם הוא קורבן של הצלחתו. עם ההתרחבות האזורית ורפורמת פרוטוקול מס' 11, חל גידול עצום בתלונות המוגשות לבית המשפט, וכיום תלויות ועומדות בבית המשפט כ-100,000 תלונות - מספר מדהים לכל הדעות. לשם ההשוואה, משנת 1959 ועד שנת 1998 קיבל בית המשפט 45,016 תלונות. רק בשנה האחרונה, 2008, קיבל בית המשפט 42,376 תלונות. מספר כמעט זהה (והשנה טרם הגיעה לסופה...). התמודדות עם היקפים עצומים אלה מהווה את האתגר העכשווי והעתידי הגדול ביותר של בית המשפט.
ואכן, בית המשפט מנסה להתמודד עם היקף הפניות העצום. קיימים תנאי קבילות לתלונות המוגשות לבית המשפט: יש למצות הליכים במדינת האם, התלונה חייבת להיות מבוססת על פניה, אסור שיהיה ניצול לרעה של זכות העתירה והתלונה חייבת להיות מוגשת בתוך חצי שנה ממועד ההחלטה הסופית במדינת האם. אולם תנאים אלו אינם מספיקים. פרוטוקול מס' 14 לאמנה, שנתקבל בשנת 2004, נועד לסייע בהקלת העומס. נקבע בו כי שופט בלבד אחד יוכל לבחון את קבילות התלונה (במקום שלושה שופטים כיום), וכי שלושה שופטים יהיו רשאים לבחון תיקים אשר קיימת פסיקה מבוססת בעניינם (כיום תיקים עוברים לבחינתם של שבעה שופטים). יתרה מכך, מוסיף הפרוטוקול תנאי קבילות נוסף לתלונה: המתלונן צריך להראות כי הוא סבל מ"חסרון משמעותי". הבעיה העיקרית היא שכניסתו לתוקף של הפרוטוקול תלויה בחתימת כל המדינות החברות ואילו רוסיה - המדינה היחידה שטרם חתמה על הפרוטוקול - מעכבת למעשה את כניסתו לתוקף.
הישגים בולטים המלווים בקשיים משמעותיים. אין ספק, אפוא, כי בית המשפט האירופי לזכויות אדם הוא קורבן הצלחתו.
