גם אם הדימוי של ישראל בארה"ב הוא טוב יחסית למדינות באירופה, זה חל בעיקר על ציבורים אוהדי ישראל; בראש וראשונה הקהילה היהודית, ודומני שאחריה דווקא חלקים בקהילה הנוצרית כמו התנועות האוונגליות, או תושבים באזורים שנקראים bible belts אשר בשבילם הברית הישנה והברית החדשה הם ציווי. פה ושם מצויים "כיסים" של אוהדי ישראל אשר למדו להכיר את הארץ מקרוב, ומספרם הוא לא רב. זה אמור גם לגבי התיירות מאמריקה שהיא יחסית קטנה מאוד ביחס לתיירות מאירופה לישראל, כולל תיירים יהודיים. או חוגים מסוימים, גם נוצריים, שרואים בעם היהודי "עם נבחר" ובארץ ישראל ארץ בחירה. סקירה מאלפת בנושא שמעתי מפי פרופסור אבי בקר, מרצה אורח באוניברסיטת ג'ורג'טאון ומי שהיה המזכ"ל של הקונגרס היהודי העולמי, בהופעה במרכז הירושלמי לענייני ציבור. גם אמונה זאת רווחת באמריקה הגדולה. ובל נשכח כי באמריקה, בקרב הנוצרים כמו בקרב היהודים, הזיקה לאמונה היא עדיין איתנה, בייחוד בהשוואה לאירופה.
סקירה מעניינת בנושא 'הנוצרים - אוהבי ושונאי ישראל' שמעתי במרכז לפני כמה ימים מפי דייויד פארסונס, שהוא מנהל המדיה הבינלאומי של השגרירות הנוצרית בירושלים והיועץ לשדולה הנוצרית למען ישראל בוושינגטון – CIPAC. הוא הבהיר כי אותם חוגים בקרב הנוצרים האוונגליים תומכי ישראל שייכים לפלג הגדול שמקורו ב"תיאולוגית הברית", כלומר אמונה בעם ישראל ובמדינתו, כפי שמלמד התנ"ך וכל מגמה של מיסיונריות היא מהם והלאה. בכך הוא ביקש להפריך את הדעה הקדומה הרווחת בקשר למגמה הלטנטית של הנוצרים האוונגליים כלפי ישראל. זאת, בניגוד לפלג אחר, פלג קטן אשר רואה בישראל מעין שלב ביניים של "חזרה בתשובה" יהודית לחיק הנוצרים. גם פן זה לדעתו הוא יותר במשתמע מאשר במפורש. לדברי פארסונס, הפלג המרכזי הוא הדומיננטי בהיותו מאמין בציונות התנ"כית, מאז הצהרת בלפור ועוד קודם לכן. אלה הם "הנוצרים הציוניים".
מאידך, בקרב כניסות פרוטסטנטיות שונות הולך ומעמיק הקרע עם ישראל, הן מסיבות תיאולוגיות והן מסיבות פוליטיות, שמושפעות לא מעט מהערבים הנוצרים באמריקה אשר רואים בישו פלשתיני אשר סבל מהרומאים בדומה לפלשתינים בימינו שסובלים מהיהודים. הוא גילה עוד פרט מעניין. הקהילה האוואנגליסטית הגדולה ביותר בעולם מצויה בסין ומונה 120 מיליון מאמינים.
אלה מרכיבים חשובים בכול הקשור ביחס לישראל. לעומת זאת, האקדמיה האמריקנית לא האירה פנים לישראל. אפשר לומר כי במקרים רבים היא השחירה את פניה.
כדי לסבר את האוזן ולפתוח את העין על מימדי ההשכלה הגבוהה בארה"ב הרי רק מי שמתמחה בסטטיסטיקה צרופה יוכל ע"פ פרמטרים, תחומים, הקצבות וכיו"ב מסגרות, לחשב כמה מוסדות להשכלה גבוהה קיימים בארה"ב. בניסיון לאמוד את היקפה של הקהילה האקדמית באמריקה, חיפשתי במקורות שונים ובאתרים, וקשה להגיד שמצאתי את ידיי ורגליי. באתר אחד שעוסק בהקצבות לאומיות למקצועות ריאליים, כמו מדע והנדסה, מספר המוסדות האקדמאיים רק בתחום זה מגיע ל-1,227. נתון אחר מלמד שבין 500 מוסדות ההשכלה שבצמרת העולמית ארה"ב מדורגת במקום הראשון עם 170 מוסדות ברמה זאת. ישראל לדוגמה מדורגת במקום ה-11, אחרי אוסטרליה ואיטליה אך לפני דנמרק ואוסטריה. או מהיבט אחר. מספר הסטודנטים הזרים שלומדים במוסדות להשכלה גבוהה בארה"ב הוא 600,000. מכאן ניתן להסיק שבארצות הברית של אמריקה מספר האוניברסיטאות, המכללות ומסגרות אקדמיות אחרות מגיע לאלפים רבים. עולם אקדמי אדיר שישראל במשך עשרות שנים לא הצליחה לחדור אליו.
הערבים חודרים לזירה
עוד בשנת 1969 הכירו הערבים בצורך לחדור לעולם האקדמי האמריקני ובשנה זאת הזרימו לקתדרות שונות 200 מיליון דולרים. הם תמכו בחוגים ללימודי האיסלאם אשר בהם הוצג האיסלאם והקוראן כגורמים הומניסטיים לעומת הדת היהודית אשר מתעבת זרים, כלומר לא רק מוסלמים אלא גם נוצרים. באותו זמן הלימודים על ישראל, והכוונה לישראל כמדינה אשר מגוונת בתחומי חיים רבים, כמעט ולא נלמדו. בעצם עד 1985 לא היו "לימודי ישראל" קיימים במוסדות להשכלה גבוהה. כלומר היו אלמנטים שונים בחיי ישראל, רבים בהקשר שלילי, שנלמדו. כך למשל במסגרת "לימודי המזרח התיכון", כיכבה ישראל באור שלילי. לנושא הזה מדינות ערב העשירות תרמו הרבה כסף. לכאורה הוא נשמע אובייקטיבי - המזרח התיכון, אולם מה שהסתתר מאחוריו היו בעיקר תחומים שבהם ישראל היא הילד הרע של האזור. היא שולטת בשטחים, מקפחת את הפלשתינים, רודפת אותם, הורגת בהם, מתנחלת על אדמתם וכיו"ב.
תומכי ישראל ביקשו שישראל תילָמד כמו כל מדינה. צרפת, בריטניה, סין יפן, קוריאה. כאשר אתה לומד על ארץ - אתה לומד גם על התרבות שלה על אמנות, מדע, חינוך, רפואה, גיאוגרפיה וכיו"ב. אם רצית ללמוד על פניה האמיתיים של ישראל, האקדמיה לא הייתה המקום לכך אלא הקהילה היהודית, או נכון יותר רשת סי אן אן. מצב זה השתנה באחרונה, בעיקר בשנים האחרונות כאשר נדבנים יהודיים החלו להשקיע בחוגים וקתדרות ל"לימודי ישראל".
ד"ר מיטשל בארד המנהל הכללי של גוף הקרוי American –Israeli Cooperative Enterprise - מפעל אמריקני ישראלי משותף, עמותה ללא הפקת רווחים, מסר בסקירה במרכז הירושלמי למדינה ולחברה, כי במסגרת המאמץ מובאים לארה"ב פרופסורים ישראלים אשר מביאים איתם היבטים שונים לחלוטין מאלה שהקמפוס האמריקני הכיר. ד"ר בארד, שהוא גם מומחה בנושא המזרח התיכון ועומד בראש הארכיון היהודי הווירטואלי, ציין בדבריו, כי למרצים מישראל בתחום זה יש השלכות מרחיקות לכת. מספר ניכר של מוסדות אקדמיים החלו בהקמת חוגים מיוחדים לתכלית זאת ובהכשרת מרצים ללימודי החוגים על ישראל. יתרה מזאת. השינוי הזה הביא איתו מינוף כאשר סטודנטים בעלי תואר שעסקו בנושא וסיכוייהם לזכות במשרות אקדמיות שאפו לאפס, רואים לפניהם אפשרויות חדשות לתעסוקה אקדמית. ומכאן לקידום נוסף של הנושא ששמו "לימודי ישראל".
מאמצים החלו לשאת פרי
הניסיון להכניס למסגרת האקדמית את "לימודי ישראל", כלומר את ישראל החדשה על כל מה שיש בה או שאין בה, החל רק בשנת 1998. הוועד היהודי האמריקני American Jewish committee החל במבצע זה באורח דו צדדי. הבאת אקדמאים לישראל לתקופות מוגדרות, או לשנת שבתון. או לשלוח מרצים בולטים שלנו למכללות השונות כדי שהם יגרו את התיאבון ללמוד משהו על ישראל. וכאשר מדובר על אוניברסיטאות, הכוונה גם לאוניברסיטאות יהודיות כמו אוניברסיטת ברנדייס אשר רק בשנת 2007 קבלה תרומת עידוד ל"לימודי ישראל" בסך 30 מיליון דולר.
כיום ישנם 50 מוסדות שעוסקים בנושא. הבעיה היא, אומר פרופסור בארד, למצוא אנשי אקדמיה מעולים אשר בקיאים בחומר. יתר על כן, בדרך כלל מענק לאוניברסיטאות התקבל כתרומה שבה המוסד יכול לעשות בכסף ככל העולם על רוחו, ובלבד שהקתדרה נרשמה על שמו של התורם. לכן חשוב הוא שהתרומה תיועד ספציפית לנושא של לימודי ישראל. יש חשיבות בהכנת עתודה רצינית, כלומר מאגר של אקדמאים בכירים, שתעסוק בנושא. יהודים תופסים משרות רמות במוסדות אקדמיים, אולם רובם לא רק שלא עוסקים בנושא ישראל אלא יודעים מעט מאוד עליה.
לימוד ישראל דורש, בין היתר, הכרת השפה העברית כדי להכיר את הספרות, התרבות האמנות ושאר התחומים במסגרת מדעי הרוח. יש בעיה לא פחותה והיא נוגעת לתורמים עצמם. יש מהם שרוצים כי בתרומה שלהם ילמדו על תולדות הקהילה היהודית בארה"ב. דילמה לא פחותה היא שבהזמנת מרצים ישראלים, אין רצון לעודד הגירה מן הארץ.
אנו בישראל, מרוב עיסוק בבעיות מדיניות ביטחוניות, מתעניינים בעיקר בפן הזה של יחסי המדינות והעמים לישראל כמדינה. אולם יש חשיבות עליונה להלכי רוח לזרמים השונים בארצות שונות בתחומי המדינה, התרבות, האמנות ואפילו ההיבטים השונים בכל הנוגע ליחסי רבדים שונים בציבורים הבינלאומיים כלפי ישראל והמתרחש בה. מבחינה זאת המרכז הירושלמי, ובעיקר היו"ר שלו ד"ר מנפרד גרספלד, חוקר ואיש אקדמיה בעצמו, עושים מלאכה חשובה בהבאת מסגרות התייחסות שונות ומגוונות לעיון ודיון בפני קומץ אנשים שבאים לשמוע את הסקירות. החיסרון הפיזי הוא שאולם ההרצאות צר מלהכיל קהל מעבר ל-69-70 אנשים שבאים דרך קבע להעשרת הפרספקטיבה שלהם.
חסרון אחר הוא בהעדר גוון רב יותר של מרצים. טוב היה אילו הביאו מרצים שלא מקרב אנשי שלומם. חזקה על ציבור המשתתפים, ביניהם חוקרים, היסטוריונים, משפטנים ועוד, היו יכולים להקשות ולהתמודד קונספטואלית. לטעמי, המרכז עוסק בנושאים מוגדרים מאוד הנוגעים בעיקר לעולם היהודי ולישראל. הנשיא שלו הוא דורי גולד, מי שהיה שגריר ישראל באו"ם. הבמה נטועה בחלק הלאומי (לא הלאומני) של המפה הפוליטית בישראל ובאמריקה. עם זאת, גם התרומות באות מאותם חוגים. בכל אופן, נושא כמו האקדמיה בארה"ב וישראל הוא נושא כמעט קונצנסואלי.
אגב, אי אפשר לדבר על המרכז מבלי להתייחס לאכסניה שבו הוא נמצא. זהו בית שמור, בעצם ווילה, ברחוב תל חי בירושלים, פינת רחוב רחל אימנו. בשעתו הוא היה מרוחק יותר. מכיוון שזאת קרקע מאוד מבוקשת הוחלט למכור את המקום ליזם פרטי שהקים עליו בית משותף. את הווילה פשוט הזיזו. מהנדסים אירופאים, בעיקר מפולין ומישראל, ניסרו את תחתית הבניין. בנו מימינו יסודות חדשים והעבירו את המבנה על גלגלת מיוחדת למקומו הנוכחי. בשעתו התבוננתי ארוכות במלאכה מרתקת זאת. זה סיפורון במוסגר.
אשר לקהילה האקדמית, באמריקה על אף גודלה היחסי לקהילות דומות בעולם, הרי בהשוואה לקהילות אחרות במגזר הכללי, היא קטנה. אולם יש לה השפעה בלתי מבוטלת, בעיקר על חוגים אינטלקטואליים, או ליברליים, שבקרבם לעיתים קרובות אין אהדה גדולה לישראל. בראש וראשונה בסוגיה של הפלשתינים. צריך לזכור כי במסגרת חדשות וענייני היום בתקשורת, הנושאים הללו זוכים לתשומת לב מרבית. זאת לאו דווקא בהקשר הפוליטי אלא גם ולפעמים בעיקר, בהקשר ההומאני.
העובדה שצדדים אלה נחשפים היא חשובה מאוד, שכן אנו ומנהיגינו מתרשמים יותר ממה שכותבים ואומרים עלינו בעולם מאשר מה שכותבים ואומרים אצלנו. יחד עם זאת ישראל היא מדינה לא רק של סכסוך פוליטי. יש בה חיוניות רבה, תסיסה חיובית, יצירה, מדע, טכנולוגיה, אומנות, מוזיקה ועוד, שהעולם הרחב לא מודע להם. אם האקדמיה האמריקנית תעסוק גם בנושא זה - "החיים בישראל" - המידע ללא ספק יחלחל למטה. יש עוד לציין כי לאחר הבחירות בארצות הברית, כאשר בבית הלבן מכהן נשיא דמוקרטי שבעצם בא מן האקדמיה (פרופסור למשפטים), ההשפעה של העולם האקדמי בארה"ב ומחוצה לה על הממשל ועל הקשרים הבינלאומיים תגדל. מראָה על ישראל כארץ חיונית ונמרצת בכל התחומים תהיה לתועלת רבה, בכל מובן שהוא.
