"יהללך זר וְלא פיך", אומר הפסוק שמזכיר איכשהו את הפתגם: "אין הנחתום מעיד על עיסתו". אבל לשים באותה מאפייה גם את הנחתום וגם את העכברים שממררים את חייו זה כבר מוגזם, ובמקרה כזה כבר אפשר לשנות קצת מן ההטעמה: כך מעכשיו, במקרה נורמלי "יהללך זר. וָלא? - פיך".
ואחרי הקדמה כזו ארוכה, במה דברים אמורים. בסוף השבוע פרסם מוסף "פירמה" של גלובס את רשימת "100 המשפיעים בתקשורת", עבודה מקפת הראויה לציון בכל קנה מידה. אחרי המשבר הכלכלי (1), ארנון מוזס מו"ל ידיעות אחרונות (2), אבני ניר מנכ"ל קשת (3), ודן מנו כוכב הישרדות (4) התברג תורו של יואב יצחק, מו"ל אתר News1 מחלקה ראשונה. מקום הנחשב מכובד בצמרת התקשורת לאיש שהצליח לקבוע תקדים היסטורי בינלאומי, ולפיו אתר אינטרנט שעיסוקו פרסום תחקירים, שחשף סדרה של פרשות שחיתות, יצר תהליך שהוביל, בסופו של דבר, להדחתו של ראש ממשלה, וזאת למרות הניסיון מצד מרבית כלי התקשורת לחפות על החשוד העיקרי.
אלא שלכתר טוענים עתה רבים, ולצידו של יואב יצחק שאומנם הובלט יחסית יחד עם תמונתו, מופיע שם הקוד: "העיתונאים של פרשות אולמרט", משל היו כולם שותפים להצלחה, ולצידו גם פירוט שמות: מוטי גילת, גידי וייץ ואמיר אורן.
כאשר בכפר יסיף תפסו כריש, נשא אותו כל הכפר אחר כבוד לשחיטה. כמובן שרק שניים-שלושה הם שתפסו אותו. אבל לא זה מה שיפריע לכל הכפר לבוא ולהצטלם לידו, לחייך ולנופף למצלמה. תפסנו כריש, תראו אותי בטלוויזיה - יסמסו לחבריהם מרצון להיכנס כשותפים למטריית ההצלחה.
לו היו נוהגים כך העיתונאים הנ"ל, ניחא. אלא שאלו - במקום לתפוס את הכריש המושחת שעדיין תופס בגרונה של המדינה ואינו מרפה, ניסו להתיר אותו מקרס חכת הדייג. מקור השקר של הצגת התייצבותם לצד אולמרט כחשיפת השחיתות, היה במחמאות הדדיות בלי כיסוי שהרעיפו זה על זה בעיתוניהם תוך ניצול הקשרים שביניהם. על כך כבר נכתב בהרחבה ["
גנבי הקרדיטים", 10.5.08].
אין מדובר במאבק קטנוני להוקעת גנבי הקרדיט, שהרי לכך אנו כבר רגילים. את מסיכת הצביעות יש להסיר מפניהם של אותם עיתונאים העושים מעשה זימרי ומבקשים ליטול שכר כפנחס, לקצור את הילת ההצלחה ולהתהדר בנוצות לא להם: הראו לי פרשה אחת שחשף אמיר אורן על אולמרט, רק אחת; הראו לי אחת בלבד שחשף מוטי גילת על אולמרט. אותו גילת כרע-שכב ארצה ולא צייץ כאשר נאסר עליו לחשוף מידע על אולמרט בידיעות אחרונות של נוני מוזס. גילת השתתף למעשה בקשר השתיקה, בעצם שתיקתו. רק כאשר מצא סיר בשר אחר בדמותו של דוד שלדון אדלסון (ישראל היום), עבר לעיתון המתחרה. האם כך אמור לנהוג עיתונאי לוחם?
שונה הדבר באשר לגידי וייץ. עיתונאי זה פרסם באוגוסט 2006 דברים אותם גילה מבקר המדינה בבדיקה שקיים קודם לכן (בחודשים מאי-יולי 2006) נגד אולמרט ואורי מסר, במה שכונה: פרשת מרכז ההשקעות-סיליקט. בתקופה שעיתונאים נמנעו מלפרסם את האסור מתוך טיוטת דוח ש"הסתובבה" במשך חודשים, בתקופה של בין-לבין, פרסם וייץ - שלושה חודשים כאמור לאחר שסיים המבקר את הבדיקה (ובטרם פרסם המבקר את הדוח הסופי-הרשמי), פרטים שהובאו לידיעתו על פרשת סיליקט. אין בדברים כאן כדי להאשימו בהעתקת מידע מטיוטת הדוח האסורה, אלא רק בציון העובדה שהוא פרסם את כתבתו בעיתון הארץ אחרי שהמבקר כבר סיים את הבדיקה. דבר זה לא מנע ממנו, ומעיתון הארץ, לטעון ולכזב שוב ושוב - וכך הם נוהגים גם בימים אלה - כאילו מבקר המדינה פתח בבדיקה בעקבות החשיפה בעיתון הארץ... וזה, כאמור, שקר גס. מה לא עושים לגנוב קרדיט, הפעם ממבקר המדינה ומאנשיו.
אם שמים בכפיפה אחת של משפיעים את יואב יצחק ואת שאר המסלפים, הרי שעל כך יש לומר: "לא מדובשך ולא מעוקצך". במקום לסחוב את העגלה, בחרו החמורים לקפוץ עליה, ורק להקשות את המשא. אבל בסופו של יום אולי צמח מכך גם דבר טוב. ניסיונות הטיוח שלהם שימשו לנו כ"קונטרה", ורק הביאו אותנו לזעוק בקול רם יותר, להשמיע צעקה על הסתרת האמת מן הציבור, ולכתוב במשנה-מרץ. שוב, לא כדי לשלול חלוקת הקרדיט עם אחרים, אלא כדי שלא ליתן גושפנקא למצב שבו עיתונאי שחטא ולא פרסם, יצא נשכר. למרבה הצער, אם נמנע גם אנחנו ממשימתנו להביא את הדברים לידיעת הציבור, לא יהא מי שיעשה זאת במקומנו.
אז אולי כל זה לא יופיע במוסף הבא של גלובס או של איזשהו עיתון בישראל. אבל מקום של כבוד יישמר למעשיו של יואב יצחק באנציקלופדיות שייצאו לאור, לפחות באלו שלא יהיו בהוצאת ידיעות אחרונות...
