שאלות שלא שואלים

קיימת אחדות דעים בישראל ובעולם באשר לצעדים שיש לנקוט כדי להיחלץ מהמשבר הכלכלי. כל העולם כולו, פוליטיקאים, אקדמיה, תקשורת, "מומחים" והעסקים הגדולים – משדרים על גל אחד. אחדות דעים מדאיגה.

כולם יודעים שהממשלות צריכות לעשות "משהו" כדי להציל את הכלכלה. כולם מדקלמים את ה"משהו": קניית נכסים פיננסים בעייתיים, תמיכה בחברות כושלות, הלאמת עסקים גדולים, אבטחת חסכונות הציבור, השקעה בתשתיות, הגדלת התשלומים לנזקקים ולמובטלים, הורדת ריבית והגדלת הגרעון הממשלתי. אף אחד לא מעז להציג את השאלות הבאות:

• אם ממשלות אכן מסוגלות לייצר עושר כדי לחלק אותו במסגרת תוכניות ה"הצלה", מדוע הן לא עושות זאת כדרך שגרה? תמיד, וכך מבטיחות "כלכלה יציבה".

• האם ייתכן שלפוליטיקאים תמיד הייתה יכולת סמויה לייצר עושר והם לא ניצלו זאת? מדוע הם שמרו את פתרון הקסם במגרה נסתרת ולא ניצלו אותו כל השנים כדי להיבחר מחדש? הרי אין לחשוד שהיו להם "שיקולים לטווח הרחוק"?

• מהיכן יש לממשלות העולם את כל טריליוני הדולרים אותם הם מתכוונים להשקיע ב"הצלת" הכלכלה? היכן הם החביאו את האוצר עד היום? האם בכלל ייתכן שלפוליטיקאים תהיה גישה להרים של כסף והם לא ינצלו אותו כדי לממן "מעשים טובים"?

• נא לא לספר לנו שהם "מסוגלים לגייס את הכסף". אם הם מסוגלים לכך בתקופת משבר נוראית, אז על אחת כמה וכמה שיכלו לעשות זאת בתקופות של פריחה כלכלית. מדוע הם לא עשו זאת עד כה, למען ה"מטרות הטובות" שיש לכל פוליטיקאי שרוצה להיבחר שנית?

• וזו השאלה הקשה ביותר: אם המשבר הכלכלי, כדבריכם, נובע כולו מהמצב ב"עולם"; ואם כל ממשלות ה"עולם" נוקטות בפעולות "הצלה" מסיביות (הממשל האמריקני, לפי בלומברג, כבר מחויב להשקעות "הצלה" של כ-7.4 טריליון דולר, פי תשעה מהוצאות המלחמה בעירק ואפגניסטן יחד), וכל העדר מאמין שזה יעזור, אז למה שלא נמתין שהכלכלה העולמית תחזור לפרוח, הגורם למשבר בישראל ייעלם, וכך נצא גם אנחנו מהבוץ. למה שנשרוף סתם כסף אם ה"עולם" עומד או-טו-טו להציל את המצב?

• ואם צעדי הממשלות בעולם לא יעזרו (ובזה אינכם מאמינים, שכן אחרת לא הייתם מחקים את ה"עולם"), אז כיצד תוכל להצליח "תוכנית ההצלה" של ממשלת ישראל?

לממשלות העולם אין דולר שחוק כרזרבה נסתרת בתקציב המדינה. ערב אישור התקציב מתנהלים מאבקי כוח בכל מדינה, כמו בישראל, בין הסקטורים הנהנים. מאות לוביסטים וקבוצות לחץ נלחמים על חלקם ב"עוגה". כל דולר מחולק, כל תקציב נמתח למקסימום. אפילו תוכנית ה"הצלה" של בוש נקנתה בשיטת ש"ס בעזרת "כספים ייחודיים" שהובטחו לאנרגיה חלופית, לתרופות לחולי נפש ולסיוע לבתי ספר באזורים חקלאיים.

ממשלות לא מייצרות עושר. ממשלות רק מנצלות עושר שאנשים מייצרים. המקורות הכספיים של ממשלות הם מיסים או הלוואות (שגם אותן צריך לפרוע בעזרת מיסוי עתידי). ואם מסיבות פוליטיות אי אפשר להגדיל את המיסוי וגם אין מי שיילווה כסף לממשלות – אז המוצא האחרון הוא הדפסת כסף. יצירת "עושר" מאוויר. אבל אין ארוחות חינם והכלכלה "מענישה" פוליטיקאים שמדפיסים כסף – באינפלציה מתפרצת.

לאחר שמדפסות הכסף יעבדו סביב השעון ויזרימו ים של שטרות, חסרי כיסוי, לעורקי הכלכלה – תתפרץ האינפלציה ותעשה שמות, אבל הפעם בעיקר בהמוני האזרחים. זו תהיה פשיטת הרגל של ממשלות שמיצו את כל הדרכים "להצלת הכלכלה". אחר כך? מי יודע? אולי סדר עולמי חדש. אולי נחזור לכסף על בסיס זהב שלא יאפשר יותר הדפסה.

על פניו נראה ששר האוצר הישראלי, רוני בר און, אכן מבין ויודע את התשובות האמיתיות. הוא מנסה בכל כוחו להימנע מלחקות את אמריקה. ולכן, עד כה הוא עשה בערך את מה שצריך היה לעשות – כמעט כלום. אך נראה שרוני בר און אינו יכול לעמוד בלחצים הפוליטיים והתקשורתיים שמופעלים עליו וגם לא בלחצים של קבוצות אינטרסנטים שזקוקים ל"הצלה".