איתן הבר, עיתונאי ותיק, מנוסה ורב-זכויות, אינו רוצה שבנימין נתניהו יהיה שוב ראש הממשלה. זו בהחלט זכותו. כדי לנסות ולממש את רצונו זה הגה הבר רעיון מעניין שאותו פרסם במאמר בידיעות אחרונות (30.11.08) - איחוד בין מפלגת העבודה לקדימה, או במלים אחרות: בין אהוד ברק לבין מי שהוא מכנה "ציפורה". איחוד מן הסוג הזה - שכל אחד ממרכיביו הנפרדים אינו מסוגל, כנראה, לגבור על נתניהו בראשות הליכוד - יכול, לדעתו של הבר, להוות אלטרנטיבת מרכז-שמאל הראויה להתמודד בבחירות ואולי אף לנצח ולהוליך את ישראל אל מחוז חפץ לבבו של הבר, יהיה מה שיהיה.
סביר מאוד להניח כי מאמרו של הבר ראה אור כיוון שלדעת עורכי מדור ה"דעות" של ידיעות אחרונות הדברים היו ראויים והרעיון היה מעניין, וזאת מבלי שנכנסו לדיון ענייני בשאלה אם הרעיון בר-יישום או אם מישהו במפלגות המכובדות האלה בכלל העלה על דעתו מחשבת איחוד מן הסוג הזה. אישוש להערכה זו ניתן למצוא בעובדה שמערכת החדשות היעילה והזריזה של ידיעות אחרונות כלל לא טרחה לטפל בנושא ולהפוך אותו לאייטם חדשותי. מי שכן ניסה לטוות קורי עלילה חדשותית לרעיון של איתן הבר היה דווקא מעריב, או ליתר דיוק הפרשן הפוליטי בן כספית.
על שליחותו של העיתון
כאשר אנו חושבים על המלה "עיתון" ומה המשמעות של אמצעי תקשורות זה בעבור קוראיו, חשוב להבין כי ביסוד ההתקשרות בין הקונה-הקורא לבין המוכר-המדפיס קיים חוזה בלתי כתוב שלפיו הקורא מתייחס אל העיתון כאל מקור מידע מהימן של עובדות, ואולי אף כמקור לפרשנות על משמעותן. מתוך מה שכתב בן כספית בעקבות הגותו של הבר נראה כי הפרשן הפוליטי הבלתי נלאה של מעריב ניסה - באמצעות מלל של מלים רבות כים ללא תוכן מדוייק חדשותי וענייני - להפוך רעיון גולמי לעובדה כמעט מוכחת וזאת בדרך שאינה הולמת את תנאי החוזה.
למה התכוון העיתונאי?
לזכותו של בן כספית אפשר לומר כי הוא מציג את החומרים פרי מקלדת המחשב שלו באופן דרמטי ולא פעם עם דימויים מעולם הספורט המוטמעים בתודעתו, אולי זכר לימים שבהם שימש כתב ספורט במעריב. אבל ניתוח מעמיק של הטקסט שהציג כספית בפני קוראי מעריב הנבוכים, יום לאחר פרסומו הגיגיו של איתן הבר, עדיין מותיר את הקורא בדילמה: מה, בעצם, רצה הכותב להביע, והאם בכלל יש "בשר ממשי" של עובדות במרק המילולי הזה. אם להודות על האמת: קראתי שוב ושוב את הדברים והפשר של החידה לא נודע לי. תחושתי הייתה כי אני נוגע במתכת הנוזלית החמקמקה הקרויה כספית, ולמרות כל ניסיונותיי אינני מצליח לגבש אותה לכלל אמירה ברורה וחד-משמעית.
"קדימה לעבודה!" עובדה או דיעה?
רק על דרך הדוגמה אנסה לפענח את החידה בעבור מי שלא נדון, שלא בטובתו, לקרוא את המלל שראה אור עולם במעריב. כותב כספית: "לא מעט יועצים ומקורבים ליו"ר (ברק) משיאים לו באחרונה עצה פשוטה: להמתין לסוף הפריימריז בשלוש המפלגות הגדולות וללכת לאיחוד עם קדימה". מיהם אותם יועצים ומקורבים וכמה "לא מעט" הם - שניים? חמישה? שלושים? חמישים? - את הסוד הכמוס הזה, אם בכלל היה כעובדה ולא נולד רק כפרי הדמיון הכספיתי - את זאת אין פרשננו חושף לטובת קוראיו. ועוד מסתורין משמש בכתיבתו של כספית בערבוביה בין דמיון לאולי-מציאות - "בכירים בעבודה כפואד בן-אליעזר, אולי גם יצחק הרצוג, לא פוסלים את הרעיון הזה על הסף". מכיוון שבן כספית יוצא ובא אצל בכירי העבודה כבן-בית ממש, הרי יכול היה לדבר גם עם בן-אליעזר וגם עם הרצוג, לשאול מה דעתם ולהציג אותה בפני הקורא. דבר דבור על אופניו. אבל כדי שיוכל להיות "על הצד הבטוח" משתמש כספית במלה - "אולי" - וזאת למקרה שהרצוג ירצה להכחיש את ההתייחסות התולה בו דברים שאולי לא היו ולא נבראו.
כדי להיות בטוח שאיש לא יוכל לחלוק על הערכותיו ו/או לסתור אותן ממשיך כספית בכתיבה הרב-משמעית ואומר כך: "יש כאלה המנסים להחיות את הרעיון הזה (רעיון האיחוד). סיכויי הצלחתם נמוכים, אבל קיימים. זה תלוי מאוד במצבה של קדימה ובמצבו של נתניהו אחרי הפריימריז". פירוש רש"י: אם הרעיון של כספית יסתבר כמשהו שאין לו שחר ואולי רק משל לא מוצלח היה - יוכל הפרשן הפוליטי כספית להסביר שהוא לא כתב באופן חד-משמעי שהאיחוד יקום ויהיה. ולעומת זאת, אם בדרך נס האיחוד ייצא אל הפועל, יוכל כספית להתהדר ולומר: הרי זה בדיוק מה שכתבתי שיהיה.
"קדימה לעבודה!" לו יהי!
לסיכום הוגה כספית דברים המעידים על משאת נפשו, תקוותו, ואולי כיסופיו הלוהטים. "כדי לעצור את נתניהו יידרש איחוד כוחות", הוא מסביר, אך כדי להיות שוב "על הצד הבטוח" הוא ממהר להוסיף את המלים: "וגם אז זה לא בטוח... לפעמים לאיחודים יש אפקט ציבורי היוצר מומנטום, גם אם מאחוריהם אין שום דבר ממשי". בנקודה זו של דבריו כפי שנדפסו במעריב הופך כספית, בהרף עין, ליועץ פוליטי לציפי לבני ולאהוד ברק "המואחדים", כאשר הוא משיא להם עצה מעשית: "אפשר יהיה להציב את ממשלת ביבי-בגין-בוגי כתרחיש אימים, עם ליברמן וש"ס ברקע, וליצור ממול שפיות ממורכזת ולהתפלל".
כלומר, אליבא ד'כספית: ביבי והליכוד הם "תרחיש אימים" ואילו מחנה המרכז, שבו כלול גם ברק, הינו אי טהור של "שפיות". ממש "המטורפים מול הנורמאלים".
ובחזרה לקרקע...
אם לנהוג לפי שיטתו של בן כספית אפשר לפרשן את המצב בפרפראזה הבאה על הגותו הפובליציסטית: "לפעמים לדברי פרשנות יש אפקט ציבורי היוצר מומנטום, גם אם מאחוריהם אין שום דבר ממשי".
ואולי, באמת, הדבר הנכון ביותר לעשות עם תום הקריאה והקריאה החוזרת בהגיגים הכספיתיים הוא - להתפלל שקוראי מעריב הנבוכים, ואולי אף המיוסרים, יבינו באמת את המשמעות של מה שהיה כתוב בעיתון שלהם.
