ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט,
אורחים נכבדים,
נכבדיי,
זלמן ארן קרא לה "גברת הממלכה". אשכול, כמובן באידיש, "די מלכה". העם קרא לה גולדה. היא עצמה כינתה את עצמה 'בת הנגר'. לפני פגישה עם האפיפיור בוותיקן היא אמרה נרגשת לאחד מעוזריה - "תאר לעצמך, אני בתו של משה באבוביץ הנגר, הולכת עכשיו לוותיקן לפגוש את האפיפיור".
בסופו של דבר הפכה הפגישה עם האפיפיור לעימות בעל משמעות רבה.
"זה קורה בגלל שאני יהודיה"
האב הקדוש העיר באוזניה שהוא מתקשה לקבל את העובדה שהיהודים אשר צריכים היו להיות הרחמנים שבכל העמים, אחרי שהם ידעו בעצמם סבל נורא, נוהגים עתה בארצם בחוזק יד. גולדה הישירה אליו מבט - ישר אל תוך העיניים וסיפרה לו על הזיכרון הראשון והחשוב ביותר של ילדותה: הציפייה לפוגרום. "אני זוכרת איך עמדתי עם בת שכנים על המדרגות והסתכלנו איך ההורים שלנו מנסים לחסום את הכניסה בקרשים. הפוגרום ההוא לא התממש, אבל עד היום אני זוכרת כמה פחדתי וכמה כעסתי על כך שכל מה שאבא שלי יכול היה לעשות, היה רק לחבר כמה לוחות של עץ במסמרים. יותר מכל אני נושאת בחוֹבי את ההרגשה שזה קורה בגלל שאני יהודיה".
כשאביה שמע אותה נואמת לראשונה באסיפה של פועלי ציון, הוא שאל את אמה - איפה למדה גולדה לדבר כך? זו הייתה שאלת תם. גולדה לא למדה לנאום. הכושר הרטורי הכובש שלה היה מתת טבע.
היה לה כישרון לחדור ישר ללב השומע. בין אם היא דיברה איתו פנים אל פנים או באמצעות הרדיו והטלוויזיה. האמונה האיתנה שלה בצדקתה כבשה כליל את מאזיניה. היא דחתה את הספקות לזולתה.
ובמצבים חד-פעמיים מצאה גולדה תמיד את המילים החד-פעמיות. כך היה למשל בבואה למוסקבה כשגרירה הראשונה של מדינת ישראל שזה עתה קמה. דבריה עוררו סערת רגשות עצומה בקרב מי שנקראו אז, יהדות הדממה. היא אמרה להם בקול רועד, רווי דמעות "תודה על שנשארתם יהודים" עיניהם התמלאו דמעות והם לא נתנו לה ללכת וצעקו "גולדה גולדה".
זו היא שאמרה גם - "אם יש משהו שאני לא סולחת לערבים זה שאילצו אותנו לחנך את ילדינו להילחם בהם". כך היא אמרה וככה היא גם חשה.
"לא יהיה יתום מופקר ולא יהיה זקן בוכה"
היא לא הייתה אישה קלה. היא גם לא אהבה קלות. לא קלות דעת ולא קלות עוֹל. אבל היא הייתה אישה אמיצה ותקיפה. ובשעת משבר לא הייתה שנייה לה. אני זוכר את הוויכוח בקונגרס-הציוני בבזל ב-1946, כאשר תנועת העבודה עמדה על סף פילוג בגלל דעותיו של בן-גוריון שהיו ראשית תוכנית בלטימור שלו, מול עמדותיו של ויצמן, שרבים מראשי מפלגתו תמכו בו. גולדה נטלה את פטיש הישיבה הגורלית בידיה. וכסלע איתן היא מנעה פילוג.
וכשהייתה אבטלה גדולה, היא הייתה שרת עבודה מצויינת והניחה את היסוד לתחיקה הסוציאלית שלנו למוסד לביטוח לאומי. וכך אמרה בכנסת: "...עם קבלת חוק צנוע זה אנו מניחים אבן פינה לבניין חברה שבה לא יהיה יתום מופקר ולא יהיה זקן בוכה על זקנתו..." והיא שדרשה לקבוע בשיכונים שנבנו בטבריה חלונות המשקיפים אל הכינרת, כדי שעקרת הבית הרוחצת את הכלים תוכל להרים מדי פעם את עיניה ויופיו של הים ייגע בנשמתה.
מכאוביה כוסו בצללית
היא חרדה שמא בהיענות מהירה מידי להצעות שבאו מהצד הערבי, נסכן גם את אשר כבר השגנו. והיא בדקה בקפדנות את יוזמות השלום. ועוררה לא מעט כעס.
אבל כשבא המבחן האיום של מלחמת יום-הכיפורים, ורבים התהלכו אובדי עצות, גולדה, כראש ממשלה, התגלתה כלביאה אמיתית. ללא פחד. ללא מֹרך לב וכרגיל באמונה עזה בצדקתנו, וגם בכֹחנו לגבור על הסכנות שזעזעו את ביטחוננו.
לאחר מלחמת יום הכיפורים ולמרות שזכתה באמון מחודש של העם היא הלכה הביתה - בלב שבור אבל בקומה זקופה. היא המשיכה לקבל את הרבים שעלו אליה לרגל כדי לשמוע את דעתה בבעיות השעה. הייתי אז יו"ר מפלגת העבודה והייתי בין אלה שדרשו את עצותיה, זכיתי, בשנותיה האחרונות, בקרבתה ובידידותה. היא תמיד נענתה לפנייתי, והשמיעה באזני דעות ברוכות וצלולות.
היא תמיד קיבלה אותי בסבר פנים יפות, והסתירה את מכאוביה. יום לפני מותה, פקדתי את חדרה בבית החולים. להפתעתי הרבה המאבטח התנצל וביקש שאמתין כרבע שעה. רק לאחר מכן, התבררה לי הסיבה לכך. זה היה יומה האחרון והיא לא חשה בטוב. אבל היא רצתה לאפר פניה ולסדר שערותיה כדי שהסבל לא יפרוץ החוצה. הרי ממילא כל מכאוביה היו אצורים.
ואילו גאוותה הייתה גלויה. את דעותיה היא לא הסתירה, ולא חשה צורך להצטדק או להתלונן. הרי אין אם המצטדקת או מתלוננת בפני ילדיה. גולדה הייתה אם שהייתה למדינאית ומדינאית שלא פסקה להיות אם. היא עוררה הערצה עולמית. ובתוך ביתה שלה היא הייתה מוקד עוצמה ומרכז של דאגה לעמה.
מדבורה הנביאה ועד חנה סנש
היא לא הסתירה את יחסה לאנשים ואת יחסה לענייניים. ובעיני רבים היא הייתה מגדלור, ומודל לחיקוי. העושר שלה לא היה מילולי אלא ערכי. מעט מילים שהצליחו להרים משא כבד. גם מבקריה החריפים ביותר לא יכלו להתעלם מכֹבד ערכה ועומק תכונותיה. מעט נשים התבלטו בהיסטוריה שלנו. אבל אלה שהתבלטו היו אכן נשות סגולה מדבורה הנביאה ועד חנה סנש.
ברשימה הזו - גולדה נתפסת כראויה לעמוד בראשן.
יהי זכרה ברוך!