באחרונה קיבלתי פסק דין של בית משפט עליון ואני תוהה (וכועס) על-פי אלו סטנדרטים בית המשפט פוסק הוצאות?
המקרה הוא לכאורה פשוט!
בערעור בבית המשפט המחוזי (שבו זכיתי חלקית) קיבלתי הבטחה מבא-כוח חברת הביטוח הפניקס כי לא תוגש בר"ע (בקשת רשות ערעור) מצידם (על החלק שהם הפסידו) ולכן בחרה מרשתי (לא כל כך בחרה אחרי 4 שנים של התדיינות בשתי ערכאות; לא היו לה אמצעים לסיבוב שלישי) לא להגיש בר"ע מטעמה, למרות שנעשה לה עוול נוראי ע"י חברת הביטוח (אבל זה לא הנושא... ואולי גם זה חלק מכעיס לא פחות, כי הכל היה מונח לפני השופטים וגם את העוול שנעשה לה היה ביכולתם לתקן אבל בחרו להתעלם - קיוויתי שהם יתקוממו כמוני).
ביום האחרון לפי התקנות הגישה חברת הביטוח הפניקס בר"ע לבית המשפט העליון ובכך כפתה על אישה בת 76 התדיינות נוספת בערכאה שלישית.
כדי להשוות את התנאים הגשתי בקשה להארכת מועד להגשת בר"ע גם מצד מרשתי. בעבור איחור של כמה ימים בקשתי נדחתה ונפסקו 1,500 ש"ח הוצאות לטובת חברת הפניקס (זה בשעה שהוגשה בקשה לפטור מאגרה בגלל מצבה הכלכלי של מרשתי. להזכיר: מבוגרת בת 76, אלמנה שמתקיימת מקיצבת פנסיה).
כך שנותרה רק בקשת רשות הערעור של הפניקס. נאלצתי להגיב על בקשת רשות הערעור ואף נקבע דיון בפני הרכב. לאחר שישה חודשים מהדיון ניתנה החלטה לא בפה-אחד.
כב' השופט
יורם דנציגר המליץ לקבל את הבר"ע ולדחות את הערעור (בכך בחר כב' השופט ליצר הלכה מנחה לבעיה ידועה לפיה חברות הביטוח אינן מעבירות כספי פוליסה למוטבים בביטוח חיים כאשר היא הייתה מעוקלת שהמבוטח היה חי. בהחלטתו קבע דנציגר כי למעקלים אין כל זכות, והכספים צריכים לעבור למוטב! הלכה כזו הייתה חוסכת עשרות אלפי תביעות בשנה למערכת ואחת ולתמיד היית חוסמת לחברות הביטוח את התירוץ להחזיק כספים לא להם). כמו-כן קבע השופט דנצינגר הוצאות לטובת מרשתי בסך 15 אלף ש"ח.
שתי שופטות המכובדות
מרים נאור ו
עדנה ארבל החליטו לדחות את הבר"ע של חברת הפניקס למרות שקיוותי שיצטרפו לדנצינגר. לא הייתה לי בעיה לגבי המהות של החלטתם, כי גם אני הגעתי למסקנה שלהם שיש לדחות את הבר"ע, אבל בגדול, בראיה מערכתית, הם פספסו הזדמנות לתת פסק דין מנחה לכל חברות הביטוח לחסוך למערכת ים של תביעות (אבל זה כבר דיון אחר).
מה שתסכל אותי הוא ששתי השופטות המכובדות לא רק שדחו את הבר"ע אלא סיימו את פסק דינן במילים "ללא צו להוצאות"...
אין דבר יותר מקומם אותי מזה!
אישה בת 76 חסרת אמצעים (הוגשה בקשה לפטור מאגרה/ערבון יחד עם הבקשה) חויבה ב -1,500 ש"ח הוצאות על בקשה שנדחתה ללא דיון וללא מאמץ מיוחד מטעם הצד שכנגד שהיא חברת ביטוח עתירת נכסים. לעומת זאת, כאשר הבקשה של חברת הביטוח נדחתה אחרי דיון בפני הרכב, פסקו שופטות בכזו חוסר רגישות, מבלי לקחת בחשבון את זהות הצדדים שלפניהם ויכולתם הכלכלית, "ללא צו להוצאות" - ושלחו את מרשתי בלא כלום!
כן, למען הגילוי הנאות: זה נכון שפסיקת ההוצאות במקרה זה היו נכנסים לכיסי ולא הולכים לגברת אותה ייצגתי. אבל, זאת משום שהסכמתי לייצג אותה ללא עלות, חינם אין כסף, וסמכתי על-כך שבית המשפט יפצה אותי על עבודתי.
רבים המקרים שאני מאוד רוצה ליצג לקוחות בחינם. הייתי עושה זאת אם בית המשפט היה מפצה אותי בהוצאות ריאליות. כך רבים היו יכולים לזכות בייצוג משפטי גם אם ידם אינם משגת. אם עורכי הדין היו יודעים ששכרם ישולם על-ידי בית המשפט במידה וינצחו - כל שנשאר יהיה זה להעריך סיכויים להצלחה ובתיקים "בטוחים" לא תהיה בעיה ליצג גם ללא עלות.
לא פלא, והמקרה הזה ממחיש, מדוע יש הרגשה בציבור שהאזרח הקטן נדרס ע"י תאגידים ומערכת משפט שלצידם. ואני אומר שזו לא סתם הרגשה. זו הרגשה שנוצרת מהצטברות הולכת וגוברת של מקרים בהם הקניין של האזרח הקטן הוא שולי ורק בתביעות של מיליוני שקלים (השמורות לרוב לתאגידים) אפשר לדקדק על צדק והגינות.
אפילו במהלך הדיון התבטאה כב' השופטת נאור בעניין זה ואמרה שאין היא חושבת שדין פרוטה כדין מאה ועל חברת הביטוח היה להביא תיק בנושא הזה (שאין לגביו הלכה) שיש לו יותר בשר. מה זה 60 אלף שקל תיק שבית המשפט העליון צריך לבזבז את זמנו עליו? (המהות של הדברים ולא ציטוט מדויק).
עוד היבט שהאזרח הקטן נפגע הוא: אם חברת הביטוח מסרה אינפורמציה שקרית למבוטח ו"גנבה" לו כספים - זו מחלוקת משפטית. אם המבוטח מוסר אינפורמציה שקרית, זו הונאת ביטוח ובגינה הולכים לכלא.
לסיכום. כן, אני כועס. לא ברור לי מדוע תאגיד כזה מקבל יד חופשית להליכים בבית משפט עליון ללא כל עלות, כאשר העלות לאזרח הקטן היא לא מבוטלת ואף רבים מוותרים על זכותם בגללה.
אלו אותם שופטים ושופטות שיושבים בבית המשפט הגבוה לצדק. ואני שואל: היכן הצדק? עיזבו, צדק-צדק הוא כוכב רחוק שבני אדם לא יוכלו להגיע אליו ובוודאי שלא לחיות עליו... אבל איפה ההגינות?
