ממשלת נתניהו השנייה

בעוד כחודשיים יתקיימו הבחירות ועל-פי הסקרים השונים, נראה כי בנימין נתניהו עתיד לחזור אל מחוז כיסופיו מזה כעשור - כס ראש הממשלה. כדי שממשלת נתניהו השנייה תוכל לתפקד החל מן היום הראשון להקמתה, חובתו של נתניהו להכין כבר עכשיו,שיעורי בית, כדי לקבוע מה יהיה הרכב הקואליציה שתאפשר לו משילות נאותה ומי יהיו שותפיה וחבריה.

אם נצא מתוך ההנחה כי מפלגת העבודה תוכל להגיע לתוצאה דו-ספרתית של ח"כים, סביר להניח, גם על-פי הסקרים שפורסמו השבוע, כי ניתן ללא קושי מיוחד לבסס קואליציה בהרכב כזה: ליכוד (34-36 מנדטים), העבודה (13-14 מנדטים), ש"ס (11-12 מנדטים), ישראל ביתנו (11-12 מנדטים) אגו"י/דגל התורה (5-6 מנדטים), הבית היהודי (4-5 מנדטים) סה"כ: 78-85 מנדטים. לאחר הפריימריז בליכוד הצהיר נתניהו מול מצלמות הטלוויזיה, כי נוכח האתגרים הרבים והמורכבים הניצבים בפני ישראל הוא מתכוון להרכיב ממשלת אחדות לאומית רחבה ככל האפשר. במקרה כזה יתכן שנתניהו ינסה לצרף לממשלתו גם את קדימה. אם אכן תחבור מפלגתה של ציפי לבני לממשלת נתניהו עם 21-23 מנדטים, תשען הממשלה על קולותיהם של 100-109 חברי כנסת, שיא קואליציוני של כל הזמנים מאז הקמת המדינה.

עם כמות כזו של שותפים ומבלי להגדיל את מספר משרדי הממשלה יקשה מאוד על נתניהו לרצות את כל אלה שיחברו לממשלתו וברור כי רבים יהיו המאוכזבים שייאלצו לוותר על חלומותיהם לשבת ליד שולחן הממשלה.

הפרמטר הראשון שאותו צריך לקחת בחשבון מי שמרכיב ממשלה הינו המפתח שלפיו נקבעת כמות השרים. כדי לא לסבך את החשבון, נניח כי בממוצע יתמכו בקואליציה 104 חברי כנסת. כלומר: על-פי חלוקה ל-25 משרדי ממשלה המפתח הממוצע יעמוד על שר אחד לכל 4.2 ח"כים כאשר חלוקת השרים תהיה כזו: הליכוד - 8 שרים; קדימה - 5 שרים; העבודה - 3 שרים; ש"ס - 2 שרים וחצי (כלומר: סגן שר); ישראל ביתנו - 2 שרים ועוד סגן שר; אגו"י/דגל התורה בדרך כלל אינה מבקשת לעצמה שר בממשלה אך ככל הנראה תבקש לעצמה משרד שבראשו יעמוד סגן שר. כיוון שבפועל מגיעה לאגו"י/דגל התורה משרה מלאה של שר, סביר מאוד להעריך כי תנועה זו תתבע לעצמה את תפקיד יו"ר ועדת הכספים; הבית היהודי - שר אחד; סה"כ - 20 שרים וראש ממשלה אחד.

לפני שיעסוק בנושא האיוש הפרטני, יצטרך נתניהו לקבוע באופן חד-משמעי מה המשרדים שיהיו בשליטת הליכוד ואילו משרדים יוכל לחלק לשותפיו. על-פי הצהרותיו בעבר סביר להניח כי נתניהו יבקש לעצמו, בנוסף לראשות הממשלה, גם את משרד האוצר וברור כי משרד החינוך ומשרד המשפטים יהיו גם הם בשליטת הליכוד. במשרד האוצר ככל הנראה יבקש נתניהו למנות שר נוסף כדי לחלק את העומס, כפי שהיה בעבר הרחוק כאשר מאיר שטרית היה "שר באוצר"; המשרדים החשובים האחרים - חוץ, ביטחון פנים, תשתיות ועוד שלושה משרדים שעליהם אפשר יהיה להתמקח במסגרת המו"מ הקואליציוני. על-פי נטיית ליבו, ברור כי נתניהו יאפשר למפלגת העבודה להחזיק במשרד הביטחון בתנאי שאהוד ברק יהיה השר. שני משרדים נוספים יהפכו לנושא במו"מ; כיוון שקדימה תהיה המפלגה השנייה בגודלה בממשלה, ברור שהיא תתבע תפקיד בכיר לציפי לבני, וסביר להניח שהיא תעמוד על המשך כהונתה במשרד החוץ; על ארבעה משרדים נוספים אפשר יהיה להתמקח - הכל תלוי בתוצאות הפריימריז ובהיצע של מועמדים הולמים; ש"ס תוכל להמשיך בשני המשרדים הנתונים בשליטתה, למעט משרד הדתות; ישראל ביתנו תתבע לעצמה, בהתאם לנטיית הלב הביצועית של יו"ר המפלגה, את משרד התחבורה או משרד התשתיות ועוד משרד בעל חשיבות פחותה; דגל התורה תיטול לעצמה, ככל הנראה, תפקיד של סגן שר במשרד הדתות.

איוש שרי הליכוד בממשלתו של נתניהו ייקבע על ידו אבל כל שאר השרים ימונו, על-פי הנוהג הקיים מאז קום המדינה, על-ידי ראשי המפלגות שירכיבו את הקואליציה. לפיכך ניתן להעריך כי זו תהיה הנבחרת שתשב סביב שולחן הממשלה: ראשון במעלה - בנימין נתניהו. הבאים בתור: גדעון סער, בני בגין, סילבן שלום, דן מרידור, בוגי יעלון, יובל שטייניץ, לימור לבנת או ישראל כץ; קדימה: ציפי לבני ועוד ארבעה שרים שיקבעו לאחר הבחירות הפנימיות; העבודה - אהוד ברק, בוז'י הרצוג, שלום שמחון או אופיר פז-פינס; ש"ס: אלי ישי, אריאל אטיאס; ישראל ביתנו - איווט ליברמן ועוד שר לפי הרכב הרשימה שיקבע על-פי החלטת ליברמן; שר אחד מטעם "הבית היהודי".

התסריט המתואר כאן אפשרי, אך לא בטוח שהוא ייצא אל הפועל. סביר יותר להניח כי קדימה, המנסה לייצר לעצמה תדמית של מפלגת מרכז-שמאל אך בפועל היא יותר בעלת אוריינטציה של השמאל, תגיע לכלל הכרה שאין היא מוכנה לשבת בממשלה אחת עם ש"ס ובוודאי לא עם "מפלגת ימין קיצוני" כהגדרתה את הליכוד. יתכן גם כי נתניהו יחליט בכלל לא לצרף את קדימה לממשלתו, כדי "שתתייבש" ואולי אף "תתאדה" הרחק ממנעמי השלטון. במקרה כזה תעבור קדימה לתפקיד האופוזיציה והמסד של ממשלת נתניהו יהיה בנוי על הבסיס של 78-85 ח"כים. אם אומנם זה יהיה הרכב הממשלה שתקום, ייתכן בהחלט כי המפתח לכניסת שרים לממשלה ישתנה במעט ועמו, אולי, גם יתרחב ההיצע שיעמוד לרשות המועמדים לתפקידי שרים.

עד כאן החלק הפשוט לכאורה של מלאכת הרכבת הממשלה. החלק הקשה הרבה יותר, הקריטי הרבה יותר, ביום שלאחר הבחירות, הוא איוש הצוות הניהולי הבכיר בלשכת ראש הממשלה שצריך לכלול את בעלי התפקידים הבאים: מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ראש המטה של לשכת ראש הממשלה, ראש אגף ההסברה; מזכיר הממשלה; שליש צבאי וראש המועצה לביטחון לאומי; תפקיד ביטחוני-לאומי נוסף עומד להתפנות במהלך 2009 - ראש המוסד ואולי גם ימונה ראש חדש לשב"כ.

הצוות הזה חייב להיות מורכב ומתופעל על-ידי הטובים שבטובים, הנחושים שבנחושים, המנוסים שבמנוסים, ועליו תוטל המטלה הקשה מכל: לפעול כזרוע ניהולית עשויה פלדה מחושלת, כדי לאפשר תפקוד נאות של ראש הממשלה וניהול נכון של זמנו, כשהמטרה האסטרטגית תהיה: מניעת חזרת סינדרום ההתנהלות הלקויה שכל כך פגע במעמדו ובתדמיתו של נתניהו בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה. ללא צוות נחוש שכזה נוכל כולנו לזמר, מי בעצב ומי בשמחה, את הפזמון הידוע "רבותי ההיסטוריה חוזרת" במובן השלילי של הפתגם - כפי שהדבר בא לידי ביטוי באמרה, כי "ההיסטוריה חוזרת על עצמה. פעם כטרגדיה ואחר כך כפארסה". ללא צוות נחוש כזה עלולים ימי ממשלת נתניהו השנייה להיות קצרים ורעים מימי ממשלתו הראשונה.

ואולי היסטוריון מששועשע-משהו, אירוני-משהו, יחבר ספר על מסע ה-comeback המופלא והנחוש של בנימין נתניהו מן המפולת בבחירות מול אהוד ברק ב-1999 בחזרה אל כס השלטון ב-2009 שכותרתו תהיה The comeback of the falling star.