ד"ר מרטין שרמן,
במאמרו בגיליון 21 של 'מראה', מנתח את "היוזמה הישראלית", מחמיא לה, אך גם מבקר אותה ומציע להכניס בה תיקונים. אפתח בתודה לד"ר שרמן, הפועל ללא ליאות למען המטרות הציוניות הנכונות, על הדיון הענייני והרציני ביוזמה.
שרמן שותף עמנו להכרה כי המפתח לפתרון ראוי של הסכסוך הוא העתקתו מן המישור הפוליטי למישור ההומניטרי, תוך שלילת המעמד של הלאומיות ה'פלשתינית' כצד בסכסוך. הוויכוח הוא על הדרך: על-פי שרמן, הבחירה בממלכת ירדן כשותף אסטרטגי בתוכנית היא בעייתית ומסוכנת, והגבלתו של הפתרון ההומניטרי לפליטים בלבד היא משגה אסטרטגי.
אפתח בטענה האחרונה: ודאי שהמודל המוצע ביחס לפליטים עשוי להיות מוצע גם לכלל האוכלוסיה הערבית בשטחי יש"ע. יותר מכך: סביר להניח, שהצלחתו של פרויקט השיקום של אוכלוסיית הפליטים תיצור ביקוש לתוכנית שיקום מקבילה גם לשאר האוכלוסיה, ביקוש שממשלת ישראל תצא נשכרת אם תיענה לו בנדיבות.
אלא שהצלחתה של תוכנית מדינית תלויה גם בסיכוייה להתקבל, לאחר עבודה הסברתית ופוליטית, על דעת הגורמים העיקריים המכריעים בסוגיות שבהן היא עוסקת, ובמקרה זה - ממשלות ישראל וארה"ב, דעת הקהל העולמית ועוד. דפוסי החשיבה המקובלים בקהילייה הבינלאומית שוללים כל סוג של עידוד הגירה על בסיס אתני, אף שבעבר היה הדבר מקובל, ואף שלעתים אין פתרון צודק וראוי ממנו. מבחינה זו יש הבדל גדול בין פליטים לבין אוכלוסיה "רגילה": הפליטים הם בגדר עקורים, תושבים זמניים, המודעים לכך שיועתקו ממקומם, וימצאו דרך חיים חדשה וטובה יותר במקום אחר.
מעבר לכך, לישראל יש עניין מיוחד בהסדרת בעיית הפליטים. מעמד הפליטות הוא גורם מרכזי בדלגיטימציה של ישראל, ומשמש אמצעי של לוחמה פסיכולוגית למען "זכות השיבה", אשר לה טוען העולם הערבי. אם נצליח להגשים ולוּ חלק מהתוכנית לשיקום הפליטים ולהוצאתם ממעמד הפליטות, תשתנה משוואת הסכסוך מן הקצה אל הקצה; זהו השינוי האסטרטגי, ובהבאתו יש להשקיע את כל המאמצים.
לנפץ את "עקרון שתי המדינות" יש לזכור כי אוכלוסיית הפליטים היא הענייה ביותר והיא גם הלאומנית והעוינת ביותר בקרב אוכלוסיית הערבים ביהודה, שומרון ועזה. אני מאמין כי ניתן להגיע למערכת יחסים טובה וחיובית עם הערבים שיישארו בשטחים אלה לאחר שהפליטים ישוקמו במקומות אחרים. אי אפשר להבטיח שאז יגור זאב עם כבש, אבל בוודאי שמערכת הכוחות ומפת האינטרסים של הצדדים תשתנה אז ותיטה הרבה יותר לקבל את מדינת ישראל כעובדה קיימת, לבקש יציבות ולחתור לשיתוף פעולה מלא עמה.
גם באשר למעורבות הירדנית בתוכנית, יש צורך לקחת בחשבון את מידת ההתקבלות של התוכנית ואת מידת הפיכתה לגורם מרכזי במדיניות הבינלאומית. שלילת הפרטנר הפלשתיני אינה יכולה להתקבל בלא הצעת פרטנר חלופי, וכאן נכנסות לתמונה מדינות ערב בעלות המשטר המתון - ובראשן ירדן.
כפי ששרמן כותב בעצמו, ירדן היא כיום מונרכיה מתונה ופרו-מערבית, ומעניקה לאזרחיה חירויות רחבות מן המקובל בעולם הערבי. כמובן, אי אפשר להבטיח שכך יהיה המצב לנצח; אך דווקא מימוש "היוזמה הישראלית" יחזק את הסיכוי לחיזוק המשטר הנוכחי ולגיבויו, התפתחות שהינה אינטרס ישראלי ומערבי מובהק.
ירדן עלולה אומנם לחשוש מכניסה למיטה החולה הפלשתינית (ולכן התוכנית מתבססת על הענקת תמריצים משמעותיים לממלכה ההאשמית מצד הקהילה הבינלאומית, כדי שהראשונה תיטול חלק פעיל ותדחף למימוש היוזמה), אך עוד יותר מכך היא חוששת ממדינה פלשתינית עצמאית ביהודה ובשומרון, מדינה שכינונה יעמיד את ירדן בין הפטיש הפלשתיני לסדן העירקי-שיעי ביום שאחרי נסיגת ארה"ב. שיתוף פעולה ישראלי-ירדני בניהול האוכלוסיה ביו"ש יחזק את ציר ההתנגדות לאיסלאם הרדיקלי ויעניק למשטר ההאשמי את אותו עוגן אשר לו הוא זקוק כל כך, ולישראל - את ראש הגשר לשיתוף פעולה חיובי עם העולם הערבי הסוני.
אכן, כדברי שרמן, ניתן לפטור את היוזמה באמירה ש"ירדן לא תסכים", אבל אין זו תשובה רצינית. כל עוד הנוסחה של "שתי מדינות לשני עמים" היא המתכון המקובל על מרבית העולם, וכל עוד "היוזמה הישראלית" אינה מקודמת על-ידי כל גורם ישראלי רשמי, לא יעזו גורמים ירדניים להביע הזדהות עם תוכנית המושתתת על שלילת הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית. האתגר שלנו הוא אפוא לנפץ את פרדיגמת "עקרון שתי המדינות", וזאת על-ידי הנחת חלופה ישימה, סבירה, צודקת ומוסרית על השולחן, כזו המציעה בלימה של הציר האירני וכינונו של שלום אמיתי ובר-קיימא.
לשם כך יצרנו את "היוזמה הישראלית". אף יוזמה מדינית אחרת לא הוצגה כתוכנית מסודרת וזכתה לחשיפה של ממש בדרגים הפוליטיים בארה"ב, באירופה ובישראל. אם אנו חפצים להגן על האינטרסים הקיומיים של מדינת ישראל, מן הראוי שכולנו נתאחד סביבה - גם במחיר ויתור על דגשים ודקויות שונים.
