אתה כאן - ואינך

אבא,
לא בהלוויה ולא בשלושים הייתי מסוגלת לדבר בקול רם. לומר כמה דברים עליך. לדבר אליך. לא עמדו לי כוחותיי. אז אני עושה זאת כאן ועכשיו.
אתה הוא זה שלימדת אותי, שיושר ונאמנות הם מצרכים יקרים, שלא ניתן להשיג אותם במכולת. לימדת אותי, שעל עקרונות מתעקשים ולא מרימים ידיים. אני מוצאת את עצמי פעמים רבות, גאה ועיקשת, נלחמת על צדק ויושר מלחמה ללא פשרות.
בחודשים האחרונים ראיתי אותך שבר כלי. נקרעתי ונשברתי. ואתה נלחמת כמו גדול. לא הרמת ידיים בלי שניסית. בדיוק כפי שלימדת אותי.

עזרת לכל כך הרבה אנשים. את זה למדתי רק בשבעה ולאחריה. אני גאה להיות בתך.
הקשבת לכל אחד תוך כדי שהתאמצת והשתדלת תמיד להיות זה שאומר את המילה האחרונה. לעיתים נדמה היה לי, כי מבין כל האנשים מסביב, רק אני יכולתי להגיד את המילה האחרונה אחריך. היינו מתווכחים שעות על "סתם" רק לשם הוויכוח. כל כך נהנינו. כמה זה חסר לי עכשיו! כינית אותי "איבניצקי" (שם משפחתך הקודם לפני שעברתת לארנון). הייתי שלך. הייתי אתה.

הרבה לא ביקשתי ממך. הידיעה, שכשאבקש תהיה כאן, שווה הייתה הכל. את החוסר הזה אני חשה ומרגישה כעת. אני יודעת, שבכל רגע ורגע במהלך חיי נתת לי כל מה שידעת לתת, ועשית זאת כמיטב יכולתך, עם מעט הכלים שהיו ברשותך. פעם ידעת את התשובות לכל השאלות. פעם היית אבא שלי.

לעיתים, נוח לי ונעים לי להאמין, שאתה שם בשמים רואה הכל. נוח לי ונעים לי להאמין שאתה שומר עלי. אני לא בטוחה שכך הם פני הדברים. עוד לא החלטתי. למקרה שלא, גוללתי כאן את הסיפור מיום מחלתך הראשון ועד עתה. שתהיה בעניינים.

חיפשתי דרך לדבר איתך. לתעל את האבל ליצירה ובה בעת, לשמר את זכרך. לא הייתה יכולה להיות דרך נפלאה יותר בשבילי להנציח אותך ולזכור אותך מאשר הכתיבה. הייתה זו דרכך שלך להתבטא ובדרך זו תיזכר אצל רבים.

אבא,
אני חושבת שלא הספקת להיפרד ממני. ואולי כן ואני לא יודעת.
עזבת בהפתעה ומוקדם מידי.

אני נפרדת ממך.

אבא,
תודה שהיית אבא שלי. תודה שהיית שם כשגדלתי. בחייך ובמותך אתה דמות משמעותית מאוד בחיי שלי.

זו אני
הבת שלך
אפרת

פרידה

אפרת,
זה אני, אבא, מדבר אלייך, ובפעם הראשונה – כמו שאת רוצה – מהלב. לא פשוט לי לדבר מהלב ובטח לא כאשר מדובר במכתב פרידה, ואני אעשה זאת למרות הקושי. מגיע לך.

אני כן זיהיתי אותך וכן ידעתי מי את. אוי ואבוי אם לא הייתי מזהה אותך. זיהיתי אתכם כמעט למין ההתחלה. העניין הוא, שלא יכולתי לדבר. לא יצאו לי המילים מהפה. ניסיתי והתאמצתי והן לא יצאו. קשה היה לי גם לקחת אוויר וגם להפיק קול. הייתי חלש מידי בשביל זה. דברים שהיו לי כל כך קלים וברורים קודם, לא היו בני ביצוע יותר. ראיתי ושמעתי אתכם כולכם מנסים לדבר איתי ומנסים כל הזמן לבדוק כמה אני מבין. הבנתי ולא יכולתי לענות. את יודעת כמה הייתי מתוסכל? כמה זה הוריד לי את מצב הרוח? כמה התביישתי שלא יכול הייתי לבצע פעולות פשוטות ואחרים צריכים היו לעשות בשבילי דברים, גדולים כקטנים? נמצאתי כמו בתוך קופסא. חנוק ולא יכול לפרוץ. ניסיתי להסביר ואתם הסתכלתם עלי והקשבתם לי ולא הבנתם. אולי לא דיברנו באותה שפה. אולי ככה גם לתינוק ברור מה הוא רוצה ולא תמיד המבוגרים מבינים אותו. אני כמעט התייאשתי מלנסות.
נדמה לי שהיית זו את ששמת לי עט ביד וניסית לראות אם אני יכול לשרבט. ובכן, זיהיתי אותיות ולא יכולתי להזיז את היד על-מנת ליצור צורה על הדף, שלא לדבר על לכתוב. לא יכולתי להתבטא בשום צורה שהיא.
אני בטח לא מחדש לך שום דבר בעניין יכולת הביטוי שלי.

הרבה דברים שרציתי לומר לך במהלך חיי לא אמרתי. לא אמרתי כאשר הייתי צריך לומר ולא אמרתי כאשר ניתנה לי הזדמנות שנייה לומר. אני יודע שזה לא תירוץ. אני פשוט לא יודע ולא ידעתי איך לדבר. לא ידעתי איך להביע רגש. מעניין, הייתי דמגוג לא רע. דיברתי עם כל העולם ועל כל העולם, רק עם הדברים הכי חשובים הסתבכתי. לו הייתה לי אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור, אולי הייתי מנסה לעשות דברים אחרת. לא תמיד הייתי האבא הטוב והמבין. אני יודע. אני גם יודע, שתמיד הייתי שם בשבילך. אני מקווה שאת יודעת את זה.

מההתחלה, רצית לדעת מה קרה לי בלב. אני חושב שאת צודקת. היו אלה הדברים שלא אמרתי שהתפוצצו בסוף. גם אני לא חשבתי שאגיע למצב הזה. לא הבנתי את החשיבות של דיבור, ובמיוחד דיבור מהלב. ללא ספק אני מבין עכשיו. לצערי וגם לצערך, אני מבין מאוחר מידי. הנזק שנגרם גדול מידי והתקשיתי להחזיק מעמד. מהרגע שנפלתי ברחוב ועד שהגיע האמבולנס ועשו לי החייאה, ביקשתי מאלוהים שיוציא אותי בנזקים קלים ושייתן לי ולנו עוד קצת זמן, לנסות לעשות דברים אחרת. אלוהים עשה איתי עסקה: אוציא אותך עם נזקים כאלה, שיאפשרו לך את הזמן להיפרד ולאפשר לאחרים להיפרד ממך.
אז הייתי כאן. מולך. ראיתי את העיניים שלך, ולא היה לי איך לומר לך שאני יודע שאת אפרת, הבת הגדולה שלי.
אני רוצה לומר לך, שלא ידעתי כמה זמן אחזיק מעמד כך. ניסיתי לחייך ולהקרין חיוניות וזה לא תמיד הלך. לא היו לי הכוחות לכך. השתדלתי להיות ער כאשר את הגעת ולא תמיד זה הצליח לי. כן, גם לי היה קשה עם זה שהתהפכו התפקידים ואת היא זו שהאכלת אותי. חיכיתי לביקורים שלך ונהניתי מהטיפול שלך בי. במיוחד נהניתי מטיפולי הרפלקסולוגיה וכבר אינני צוחק עליך. מי היה מאמין. הם באמת עזרו לי. בכל אופן, הם היו אחת מדרכי התקשורת בינינו בעת האחרונה. היית מאמינה שאני אמליץ על הרפלקסולוגיה כאן.

ביום בו הלכתי סופית, אני רוצה שתדעי שבאמת לא יכולתי יותר להחזיק מעמד. אם לא יכולתי לתקשר, אז אין טעם.
עוד אני רוצה שתדעי, שכל המילים שלא אמרתי לך, כמו: אני גאה בך, כמה את מיוחדת, אני אומר לך עכשיו. חשוב לי שתדעי, שאני חושב ומרגיש את הכל ולא יכול לומר.

אני לא יודע מה יש שם למעלה, ואם זה באמת למעלה. האם באמת יש גן עדן וגיהנם. למען האמת, אני לא יודע איפה אני. אל תשאלי, יש מבחני קבלה וצריך להביא קורות חיים. לא פשוט בכלל. ולא קר לי בכלל. אני לבוש לבן בבגדים נעימים ומחממים ומרגיש טוב. תגידי, מה הסיפור שלך עם הקור? את מרגישה טוב? גם בהלוויה פחדת שקר לי, והיה אז יום נעים וחמים. אני מבטיח, שאם אהיה במקום בו אוכל להתבונן בך ולעזור לך, אעשה זאת. אולי לא תדעי שזה אני עוזר לך. אני אדע. אני אמשיך להתווכח איתך, גם אם את לא איתי.
טוב. קוראים לי. אני חייב ללכת.
אני מבקש ממך רק את זה:

המשיכי והישארי כמו שאת!

אבא

נ.ב. אני מקווה שההתבטאות שלי כאן מוצאת חן בעינייך וזה מה שהתכוונת אליו. האמת, זה לא היה כל כך קשה.
תגידי, חשבת להעלות את הכל על הכתב ולעשות עם זה משהו? (אולי אני כבר עוזר לך...)