תיקים באפילה

בעם היהודי היו תמיד אנשי רוח, פילוסופים דגולים, סופרים מצוינים, מלומדים, חוקרים, רופאים, כנרים גאוניים, פסנתרנים בעלי שם עולמי, אנשי תיאטרון, אנשי קולנוע, אמנים, ורק במגזר אחד סבלנו תמיד מחסור חריף - במדינאים. בשנות הגלות הארוכות היה שר יהודי תופעה נדירה ביותר, ואם כבר נתמנה יהודי לשר במדינה כלשהי וצבר עוצמה, הרי שלא פעם הסיפור שלו נגמר לא טוב. עם הקמתה של מדינת ישראל השתנה המצב. לפתע היו לנו מיניסטרים מבני עמנו ובשנותיה הראשונות של המדינה היו ילדי ירושלים באים לרחוב המלך ג'ורג' לזון בהם את עיניהם כשהם יוצאים מישיבה של הכנסת, שהייתה ממוקמת מול קפה "טעמון", בבית פרומין שהיום הוא בניין-גרוטאה ההולך ומשחיר מפיח מכוניות, עד שאפילו את השלט המעיד על עברו כבר קשה לראות.


זיו הדיוקן על קיר הלשכה

לאחר ההתפעלות הראשונית מעצם קיומם של שרים יהודים במלכות יהודית, התברר כי בשל חוליי המשטר הקואליציוני, שנדבקו למדינה החדשה עם לידתה, מספר השרים הוא בעצם מוגזם. עוד לפני שהיו כאן מיליון תושבים, כבר היו בממשלה 18, 19 ו-20 שרים - מספר שדי בו לפרנס שלוש ממשלות במדינות אירופיות מהוגנות. בתקופת האימפריה, בין מלחמת ששת הימים לבין מלחמת יום הכיפורים, המספר התנפח עוד, והתחלנו לראות ממשלות שבהן 30 שרים, פחות או יותר. אז זה נראה מספר מביך בגודלו, אך מי היה יכול לשער שעוד נתגעגע אליו? אבל בישראל תמיד יש סיבה להתגעגע אל העבר, גם אם היה קלוקל למדי. משהתמנה יצחק רבין לראש ממשלה בפעם הראשונה, הוא חילק לא פחות מ-35 תיקים. מנחם בגין, שחיכה לתפקיד ראש ממשלה שנים ארוכות, חילק 37. יצחק שמיר שבא אחריו, הבין שריבוי התיקים הוא קטסטרופה ועשה משהו כדי לעצור את השיטפון, אך גם הוא לא יכול היה לרדת מ-25 שרים, ועד ימינו אלה איש כבר אינו מנסה להרכיב ממשלה נורמלית, חוץ משמעון פרס, שחילק בשנת 1995 רק 23 תיקים, אך מספר זה החזיק מעמד רק כמה חודשים.

זה המקום להבהיר שבמאמר זה מספרם של תיקים פירושו מספר הפעמים שתיק ממשלתי נמסר לפלוני או לאלמוני, למשל - אם המשרד לקליטת עלייה בממשלה הנוכחית נמסר לשר בוים, אחריו לשר אדרי, אחריו לשר אפללו ואחריו לשר יצחק כהן - ייחשב הדבר כמסירת ארבעה תיקים, שכן ארבעת האדונים הצהירו כל אחד הצהרת אמונים כשר לקליטת עליה, קיבלו איש איש בתורו את הזכות לאכלס בתפקידי המשרד השונים את נאמניהם, וזכו בתואר "שר הקליטה לשעבר" לכל ימי חייהם ולתליית זיו דיוקנם על קיר לשכת השר עד ביאת המשיח. העובדה שמשך החזקתם בתיק קצר ממשך קיומה של הממשלה הנוכחית, אינה פוגעת בטובות ההנאה שלהם.

וכך, יוצא שבממשלה הנוכחית מספר התיקים הרשמי הוא 32 אך מספר הצהרות האמונים של שרים חדשים הוא 67. ועוד לא הזכרנו את ממלאי מקומם של השרים (יש גם דבר כזה) ואת סגני השרים (הטעמים לחילופים התכופים - ענייני קואליציה, עזיבת פלוני את הממשלה מרצונו או שלא מרצונו, התערבותו של הטבע או כל סיבה אחרת - אינם מעניינו של מאמר זה אלא רק הקרקס שנגזר ממבנה הממשלה המתואר).


חשמלאי עם מיצובישי

האם יש קשר בין מידת הניפוח של הממשלה לבין ביצועיה המדיניים? קשה לקבוע בוודאות, אך עובדה היא ששתי הממשלות הקטסטרופליות ביותר בשנים האחרונות, ממשלת אוסלו וממשלת ההינתקות, היו גם המנופחות ביותר. בממשלת אוסלו חולקו 44 תיקים ממשלתיים ובמרוצת חייה של ממשלת ההינתקות, ממשלתו השנייה של שרון, חולק המספר המבעית של 68 תיקים. כיוון שזהו מספר הגדול מן הרוב הדרוש בכנסת, כך חיסל שרון במכה אחת הן את האידיאה של ממשלה והן את האידיאה של פרלמנט. כדי שהעומס על השרים לא יהיה גדול מדי, העניק שרון גם 19 תפקידי סגני שרים, כולל "סגנית שר המשנה לראש הממשלה", תואר שאפילו במדינות העולם השלישי עוד לא העזו להמציא שכמותו.

בסך-הכל היו בממשלת ישראל מאז כינונה 214 סגני שרים. מספר השרים שקיבלו תיק בלי כלום, כלומר מספר השרים בלי תיק, היה 79. אלה, לפחות, לא היו צריכים להתבייש בכך שיש להם תיק עם תואר חסר כיסוי. התואר "בלי תיק" אומר ביושר שהשר בעל התיק הזה מקבל באישור רשמי משכורת בלי תמורה ואינו צריך לטרוח להיות מוסווה.

מיהם אפוא אותם כ-1,200 שרים וסגני שרים שפרנסנו ושאנחנו ממשיכים לפרנס גם עכשיו? זהו המון מנומר שאפשר למצוא בו הכל: מדינאים אמיתיים בעלי חזון, עסקנים מסורים לעסקנותם שעלו לגדולה מכורח הנסיבות על-פי העיקרון הפיטרי, מלומדים, אינטלקטואלים, עורכי-דין גדולים, עורכי-דין קטנים, יהודים של כל ימות השנה, תמהונים, שתיינים, נוכלים קטנים, פושעים פליליים, אופורטוניסטים, בטלנים מקצועיים שמעולם לא עשו שום דבר ממשי, אידיאליסטים נוקשים, פוליגלוטים, בוגרי אוקספורד וקיימברידג', בורים ועמי ארצות שאינם יודעים לדבר בשום שפה, דיפלומטים, אנשים חסרי טקט וגסי רוח, אנשים אנינים שהקשר בינם לבין העם אינו קיים, אנשים וולגריים שמספרים בדיחות תפלות לסגניהם ולמלחכי פינכתם תוך שהם מניחים רגליים בגרביהם הסרוחים על גבי שולחן השר שלהם, אנשי צבא משועממים, סנובים, חרמנים כפייתיים שמתקשים לרסן את יצריהם, אנשים צנועים וישרי דרך, פקחים, שנונים, ערמומיים, בעלי חוכמת רחוב, טיפשים, רודפי בצע, מסתפקים במועט, אנשי עקרונות ואפילו חשמלאי מן השורה שהיה מוכן למכור הכל תמורת מיצובישי.

מה להם זה עם זה? המכנה המשותף לכולם הוא שאיש מהם לא סירב לקחת תיק של שר או של סגן שר במוסד המתקרא ממשלה ושכולם יודעים שאינו כזה באמת. לכלכלת משפחתם הם עשו את הצעד הנכון. לא זו בלבד שהם נעשו "מסודרים" עד סוף חייהם, הם גם יכלו לעזור יפה לבני זוגם, לילדיהם, לאחיהם, להוריהם הזקנים, לקרובי משפחתם המרוחקים יותר ולחבריהם וידידיהם ולסייע לכולם להתקדם בחיים בתחומי הצבא, הקריירה, העסקים, העבודה, הבריאות, השיקום וכל מה שצריך אדם לרווחתו. גם את תומכיהם ומקורביהם הפוליטיים והמפלגתיים לא שכחו, ורבים רבים מאלה נתמנו במשרדו של השר עצמו וגם במשרדים אחרים - בשיטת יד רוחצת יד, כך שאת מספר הפרוטקציונרים של כל המיניסטרים וסגני המיניסטרים שלנו אפשר להעריך בעשרות אלפים, ובמעגלים רחבים יותר אולי ב-100 אלף. כבר אין מדובר, בעצם, במועדון של קרובים לצלחת, אלא במעמד שלם של טפילים.

את מספר בעלי התיקים הממשלתיים שהביאו תועלת ממשית למדינה אפשר להעריך ב-5 אחוזים מציבור השרים. השר היחיד שאפשר להגיד עליו בוודאות שהביא תועלת של 100 אחוז היה דב יוסף, שר האספקה והקיצוב, שההיסטוריה עוד תדרוש בשבחו כשם שהיא דורשת כיום בשבחו של יוסף במצרים. הוא בין היחידים שבאמת שירת בממשלה במובנו האמיתי של המונח "מיניסטר". משמעותו המקורית היא לשרת, להגיש, לעזור, ובאנגלית עתיקה היא מופיעה כך לראשונה במאה ה-13. אגב, התואר מיניסטר לכומר שורשו בכך שגם הכומר הוא משרת - משרתו של האלוהים. גם במקרא היו השרים משרתים ועוזרים של הריבון, שהיה אז המלך, למשל שר האופים ושר המשקים, שישבו עם יוסף מחמל נפשנו בכלא המצרי.

כיום מבין כל מי שרואה את התצלומים המביכים של הממשלה במליאתה, שאין מדובר באנשים המבקשים לשרת את הריבון, שבימינו הוא העם. ממשלה לא יכולה לעזור באמת לציבור כשהיא מנופחת במידה כזאת, כשם שחולה נפוח מבצקת אינו יכול להשתתף בתחרות "איש הברזל" בהוואי. צריך לומר בגלוי: אין ממשלה בישראל, לא רק במובן המפלגתי המתחלף כל שנתיים-שלוש, אלא במובן המושגי, החוקתי, הדמוקרטי העמוק. מיניסטרים אמיתיים הם יועצים טובים, כנים, ענייניים, לא לקקנים, אך ב"ממשלת" ישראל המנופחת מושיבים אותם, בעצם קונים אותם, כדי שלא ייעצו, כדי שדעתם לא תישמע ולא תשפיע, ובעברית פשוטה - כדי שיסתמו את הפה.

לפיכך, כל מי שרוצה לראות בעצמו ראש של ממשלה אמיתית וגם להיות מסוגל להסתכל בראי בשעת הגילוח או סירוק השיער הצידה, יהיה חייב לצמצם את מספר התיקים מיד לכשיוזמן אל הנשיא.