המלחמה כקמפיין הסברה מדמם

עם היציאה למבצע צבאי בעזה, כדאי להזכיר שכל מהלך צבאי הוא בעצם סוג של קמפיין הסברה מול האויב - ניסיון להבהיר כוונות, דרישות ומסרים במחיר של חיי-אדם. באותה נשימה הצד השני מגיב בקמפיין הסברה משלו, מולנו. במלחמות קודמות ניסתה ישראל בגמלוניות רבה להעביר מסרים לממשלות או ארגונים, אבל עליה לחשוב איזה מסר היא רוצה להעביר לעם הפלשתיני במבצע המדמם הזה.

בנאומו עם פתיחת המבצע פנה אולמרט רק לציבור הישראלי. אם הפלשתיני הממוצע היה רוצה להבין מהנאום משהו על מטרותיהם של הישראלים מאחורי מבצע זה, יכול היה למצוא רמז לכך רק בפסקה אחת: "הרצון ברגיעה נענה בטרור. שום מדינה לא תשלים עם מציאות שכזו [...] איננו ששים אלי קרב, אך איננו נרתעים ממנו". אם כן אולמרט מנסה לשדר מסר קשוח, אך מסר של הגינות ותקווה.

אלא שכוונות ומסרים מועברים לצד השני בעיקר באמצעות מעשים – והרי להצהרות של אולמרט אפילו אנחנו לא מאמינים, אז למה שהפלשתינים יאמינו? בפראפרזה על הפילוסוף ג'ון אוסטין ניתן לבחון בהקשר הזה: כיצד אומרים דברים עם מעשים. והמעשים מדברים בבירור: בשקט בשקט מבחינת התקשורת הישראלית, מקיימת ישראל מצור קבוע על עזה שכלל איננו תלוי בירי הקסאמים. אולמרט לא התייחס להיבט זה בהצעתו ל"הגינות" בנאום. הוא מציע רק רגיעה שמשמעותה השלמה שקטה עם המצור. מכאן המסר המועבר לפלשתינים הוא ברור וחד, ואיננו מסר של הוגנות.

אם הירי של החמאס מעביר לישראלי הממוצע מסר מטורף: "לא נרפה ממכם, גם אחרי שנסוגתם", מעביר המצור לעזתי הממוצע מסר דומה: "לא ניסוג משטחכם באמת ולא ניתן לכם עצמאות וחופש תנועה ומסחר גם אם אנחנו לא מתיישבים יותר ברצועה". התוצאה: האזרח מכאן אומר 'אף מדינה לא תסכים לירי רקטות על עריה', והאזרח משם אומר 'אף מדינה לא תסכים למצור והרעבה של תושביה'.

גם לפעולות של החמאס וגם לאלו של מערכת הביטחון הישראלית יש הגיון מסויים, מעוות ככל שיהיה, מבחינה טאקטית או ביטחונית. אבל מבחינה הסברתית שניהם מעבירים – במודע או שלא במודע – מסרים הרסניים לצד שכנגד. כל צעד צבאי כזה צריך להישקל גם מבחינת המסרים האפשריים הנגזרים ממנו אך נראה ששיקול זה תמיד נשאר זניח.

אחת הדרכים היעילות ביותר במלחמה, כמו בכל מסע הסברה, היא מהלך שכנועי ששובר מיתוסים ודעות קדומות. מהלך כזה מחדד את כוונתינו האמיתיות לעומת הכוונות שמייחס לנו האויב. אם העם בצד השני חושד שבכוונתינו לרמוס את זכויותיו ולא לחיות איתו בשלום, וברוח זו פועלת מערכת תעמולת השנאה של החמאס, הרי שמהלך צבאי-מדיני חכם יכול להעביר לעם הפלשתיני מסר אחר – כוונותינו אינן נישול, אלא חיים של כבוד הדדי. הפעלת כוח באופן ממוקד מאוד, לצד אפשרויות אחרות ומיטיבות, מלמדות את הצד השני, באמצעות מעשים ברורים ומתוקשרים, כי לא נסבול טרור אבל לא נפגע בחיים העצמאיים שלו באמצעות מצור, שליטה והרעבה.

בטווח הרחוק, החמאס יפול כמו קורי עכביש מול מסר של הוגנות הדדית, שיש בו עוצמה מוסרית יותר מכל פנטזיה פונדמנטליסטית. כמובן, כדי לפעול כך יש צורך להחליט כי זו באמת כוונתנו. וכאן הופכת המלחמה למסע הסברה עצמי: מה אנחנו רוצים: האם זכות קיום ללא פשעי מלחמה כלפי תושבי שדרות או שמא שליטה מרחבית? ואם כוונתינו איננה הוגנות, אימרו לנו שאנו יוצאים למלחמה על-מנת לשמור על דומיננטיות ושליטה על עם אחר. אבל ללא מטרות על מדיניות, שמהן נגזרים מהלכים-מעבירי-מסרים (מעבר לרמת ה"נלמד אותם לפחד"), יהיה סופו של המבצע הזה כמלחמת לבנון השנייה.