ארבעה גמלאים של השב"כ והמוסד ששימשו בתפקידים משפטיים בכירים בדרגות סגני ראשי אגף המקבילות לדרגות אלוף ותת-אלוף בצה"ל משך תקופות בין 25 ל-40 שנה, הגישו לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי הדוחה את תביעתם לקבלת תוספת לגמלה הקרויה בשם: " תוספת ותק למשפטנים בכירים".
המדינה טענה בתגובתה לתביעה כי אין להנציח באמצעות תשלום התוספת לתובעים, תשלום אי-חוקי של תוספת וותק בצה"ל באופן בלתי חוקי ובניגוד להוראות משרד האוצר. במענה לכך טענו התובעים כי המדינה ידעה ויודעת כי צה"ל מעניק לכל גמלאי הצבא את התוספת, ומכל מקום הייתה אמורה לדעת על כך, ועל כן יש להעניק גם להם את התוספת האמורה.
בית הדין קבע כי התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם והוכיחו כי תוספת וותק שולמה ומשולמת למשפטנים בכירים בצבא וכי תוספת זו שולמה ומשולמת לגמלאי הצבא בדרגות מקבילות לדרגותיהם.
ואולם, בית הדין השתכנע כי המדינה עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי מאז ההסכם הבין משרדי משנת 2003 אשר צמצם את תשלום תוספת הוותק רק למשרתים העומדים בקריטריונים הקבועים בהסכם, אין מקור חוקי לתשלום התוספת, וכי התובעים לא הוכיחו אחרת.
לסיכום קבע בית הדין האזורי כי התובעים לא הוכיחו את המקור הנורמטיבי לזכאותם להכללת תוספת הוותק בגמלתם לאחר שתוספת זו בוטלה בהסכם משנת 2003.
בערעור על פסק הדין נטען כי תוספת הותק למשפטנים בכירים המשיכה להיות משולמת לכל מי שהיה זכאי לה גם לאחר שבוטלה בשנת 2003, וכי הצבא ממשיך לשלם לכלל הגמלאים את התוספת ללא סייג וללא קשר למועד פרישתם.
לטענת המערערים באמצעות עו"ד יאיר בן דוד כל מקביליהם בצה"ל זכו בעת פרישתם לתוספת האמורה. לדבריהם בית הדין האזורי נתפס לכלל טעות בהבנת המארג המשפטי הרלוונטי ליישום בתיק זה, ודחה את תביעתם למרות שקיבל את התשתית העובדתית שהציגו בפניו, בהתבססו על נימוקים שגויים, בניגוד לדין ותוך התעלמות מממצאיו שלו.
לטענת המערערים בית הדין האזורי שגה בכך שהתייחס באופן בלתי שוויוני ומפלה בין גמלאי שירותי הביטחון לבין גמלאי הצבא מבלי לתת טעם לאפליה זו. אשר על כן מתבקש בית הדין הארצי לעבודה לקבל את הערעור ולהצהיר כי המערערים זכאים לקבל תוספת ותק למשפטנים בכירים החל ממועד החלת התוספת בצה"ל או לחלופין ממועד יציאתם לגמלאות.
