הדיונים הסוערים שמעוררת נוכחותם של המסתננים לארץ מיבשת אפריקה נוטים להתמקד בשאלה מהו מעמדם החוקי. נוכח מצוקת התושבים של דרום תל אביב, אילת ואשקלון מנוכחות זו, נראה כי הפתרון למצב זה מצוי באופן הגדרתם של מסתננים אלו, קרי, המדינה תוכל לגרש על-פי חוק את אלה שיוגדרו כמסתננים ולהשאיר בשטחה רק את הפליטים הזקוקים לעזרתה, לטיפולה ולהגנתה. אלא שזהו תיאור מסולף של הדברים המסתיר את הבעיה האמיתית העומדת בפני מדינת ישראל, שמקורה בהיכלי הצדק של בית המשפט העליון בירושלים. פסיקות שונות של בג"ץ הפכו גירוש של מסתננים מיבשת אפריקה או ממדינות ערב לבלתי אפשרי, כמעט. ההלכות השונות שקבע בג"ץ החל משנות ה-90' של המאה ה-20 - זמן המהפכה החוקתית שעליה הכריז נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק - הפכו גירוש של שוהים בלתי חוקיים לקשה עד בלתי אפשרי לביצוע, וכתוצאה מכך, כל מעצר לשם גירוש - לבלתי חוקתי. זאת בניגוד לחוק הבינלאומי, לחוק הישראלי ולהלכות שבג"ץ עצמו קבע.