חנוך ודני נולדו כמעט באותו יום. דני בת"א חנוך בחיפה.
כשהיה חנוך בן שלוש עברה המשפחה לחולון ושם נפגשו לראשונה. דני כבן בכור היה בבת עינם של הוריו, ילד מתולתל שיער ועיניים שחורות גדולות.
חנוך היה בן הזקונים להורים מבוגרים, ילד טוב ורגוע שהסתדר היטב עם שני אחיו הגדולים ממנו.
כשהיה דני בן חמש רשמו אותו הוריו לבית ספר בחולון, בהנחה שהייתה רווחת אז "שהרמה שם גבוהה מהממוצע בבתי ספר אחרים" ובתקווה שהתחלה כזו תקדם את בנם הבכור מבחינה אקדמית (מה שהם כהורים לא קיבלו ולא יכלו לממש כתוצר של הורים קשי יום).
שם, עם פתיחת שנת הלימודים, נפגשו לראשונה.
כמו הרבה דברים בחיים, לפעמים המזל משחק בגורלם של אנשים (לטוב ולרע), הפעם זה היה זיווג לטובה, דני וחנוך הושבו אל אותו שולחן באותה כיתה, זיווג וחברות עמוקה נולדו באותו יום, חברות שנמשכה שנים.
השניים "נדבקו" האחד לשני מאותו יום, מייד בתום הלימודים הם הלכו לביתו של חנוך "להכין שעורי בית" ולמעשה העבירו את אחר-הצהריים במשחקים שונים ודני היה הולך הביתה רק מאוחר יותר, כאשר אימו, שהייתה אישה עובדת, הגיעה לאסוף אותו מביתו של חנוך (הסדר שהתאים לכולם).
בביתו של חנוך נחשפו השניים לראשונה לעולם הכדורגל, יוסי, אחיו הגדול של חנוך שהיה בן 13 החל משחק בקבוצה המקומית ופעמיים בשבוע הם היו הולכים איתו לאחר הלימודים לאימון.
שם במגרש המקומי הם למדו את חוקי המשחק ואת מהלכיו, שם במגרש המקומי הם נדבקו בחיידק הכדורגל.
בבית הספר בהפסקות הילדים היו עסוקים במשחקים שונים, דני וחנוך יזמו משחקי כדור והחל מכיתה ב' הפכה ההפסקה הגדולה לחגיגת כדורגל בה נאבקו שתי קבוצות מיוזעות על הכרעה שבעטיה היו המנצחים מלכים ליום אחד והמפסידים רכוני ראש ומושפלים עד למשחק הבא.
על האספלט של מגרש המשחקים צמחה בין השניים "אחוות לוחמים", דני הצטיין בכיבוש השערים וחנוך כשוער אמיץ וללא חת שלא היסס לזנק לרגלי היריב, לספוג חבטות קשות ולהשתטח על האספלט הלוהט כדי להגן על היתרון בשערים שהושג ברוב המקרים מיכולתו של דני להבקיע שערים.
עם הזמן שמו של דני כחלוץ ערמומי וכובש שערים הלך לפניו בבית הספר בעוד שלא היה עוררין שחנוך הוא שוער עם עתיד גדול.
השניים היו מבלים שעות אחרי הלימודים באולם ההתעמלות שם היה מוצב שער כדורגל מוקטן.
דני היה משדר מהלכים כקריין רדיו מולהב (הם היו מאזינים ביחד לכל השידורים של משחקי כדורגל ברדיו), מוליך את הכדור ומנסה לכבוש שער בעוד חנוך מגונן על השער בחירוף נפש.
יום אחד לאחר ששיחקו שעות, הם צעדו לחנות הפינתית שם נהגו להרוות את צימאונם בשתייה קרה.
"אתה יודע מה החלום שלי?" אמר, שאל דני והמשיך בלא להמתין לתשובה מחנוך, אני יום אחד אשחק בקבוצה גדולה ויבקיע שער שיהיה שער אליפות.
חנוך הביט בו ועצר לרגע, "אני רק מקווה שאני לא אהיה זה שיספוג את אותו שער הא..." ושניהם פרצו בצחוק.
מספר שנים חלפו והזאטוטים הפכו לילדים, עכשיו כשמלאו להם 9 שנים הם הצטרפו לקבוצה המקומית והחלו לשחק בליגה תחרותית. תוך זמן קצר דני וחנוך הפכו לכוכבי קבוצת הילדים.
דני היה כובש שערים והפך לחלוץ מסוכן וחנוך לשוער ששמו הלך לפניו בליגת הילדים. החברות הלכה והתעצמה עם השנים ורבים האמינו שהשניים הם אחים תאומים. כמעט ולא היה ניתן לראות את דני לבד בלי חנוך, וההפך.
עם הגיל וההתפתחות של שניהם החלו להופיע בקיעים ראשונים בידידותם, לא שהיא פגה חלילה, אלא שחנוך, שהוריו כלכלית היו במצב טוב, רכשו מחשב והמחשב ריתק את חנוך יותר מרק כדורגל.
בתחילה דני התלהב גם הוא והם היו מבלים שעות בלשחק כדורגל במחשב, אבל עם הזמן דני החל להראות סימני חוסר סבלנות כיוון "שזה לא כמו במציאות". חנוך שלט היטב במשחקי המחשב והעובדה שתמיד ניצח את דני אולי הייתה גורם באי רצונו של האחרון לשחק.
יום אחד כששיחקו במחשב הם שיחקו על גמר הגביע ולבסוף בדקה האחרונה חנוך הבקיע שער נצחון.
דני קם ברוגזה "במציאות זה לא היה קורה" אמר, "זה לא אותו דבר".
חנוך ניסה להרגיעו "זה רק משחק, אני יודע שהחלום שלך זה להבקיע שער אליפות", והוסיף "לפעמים זה קורה ולפעמים לא, פעם מנצחים ופעם מפסידים זה חלק מהמשחק".
דני סירב להירגע כאילו והיה זה משחק אמיתי "אין לי בעיה להפסיד" הצהיר, "אבל לא במשחק הכרעה, אם יום אחד אשחק במשחק הכרעה על אליפות או גביע ואהיה בצד המפסיד, אפסיק לשחק בכלל".
"ואני" אמר חנוך, "אם אפסיק יום אחד לשחק, זה יהיה בגלל שאני אהפוך לשופט. אני תמיד מתעצבן מההחלטות שלהם במשחקים ויודע שאם אהיה שופט אהיה שופט טוב".
בסוף אותו שבוע שיחקה הקבוצה נגד יריבה חזקה במיוחד. קבוצתם הייתה במצור נלחצת לשערה ברוב דקות המשחק. ואז סמוך לסיום פרץ חלוץ קבוצת היריב לרחבה כשרק חנוך מפריד בינו ובין הכרעת המשחק.
החלוץ היה חזק ומהיר ובניסיון להכניע את חנוך המזנק לרגליו השקיע את מלוא עוצמת הבעיטה לתוך גופו של חנוך. הכדור נהדף לקרן אולם חנוך נותר על הדשא ללא הכרה.
חנוך פונה מייד לבית החולים שם הובהל לניתוח דחוף. דני היה צמוד למיטתו מהרגע שנגמרו הלימודים ועד מאוחר בלילה בכל יום מהרגע שחנוך יצא מחדר הניתוח.
חנוך איבד כליה וטחול כתוצאה מפציעתו הקשה ומצב רוחו היה ירוד ביותר. דני ניסה לעודד אותו כל הזמן "יהיה בסדר" אמר, "כדורגל זה לא הכל, כמו שאתה בצדק אמרת" ולאחר מחשבה קצרה הוסיף "אולי זה לטובה... עכשיו תוכל להיות שופט כדורגל", השניים צחקו והמשיכו לפטפט על כדורגל עד שדני נאלץ לפרוש לביתו עקב השעה המאוחרת.
כחודש לאחר שחנוך שוחרר מבית החולים החליטה משפחתו לעבור לצפון הארץ בעקבות קידומו של אביו לתפקיד בכיר. דני וחנוך נפרדו בדמעות ובהבטחה שהקשר האיתן ביניהם יישמר באמצעות הטלפון.
ואכן, תקופה ארוכה הקשר נשמר בדבקות והם הרבו לשוחח דקות ארוכות בטלפון כאשר חנוך מגלה התלהבות מהישגיו של דני על מגרש הכדורגל. דני הפך לחלוץ בעל שם (עכשיו בקבוצת הנערים) וקבוצות עילית רבות עקבו בדריכות אחר התקדמותו. דני הקשיב בהערצה להישגים של חנוך בתחום המחשב כולל זכייה בתואר "המדען הצעיר" בבית ספרו החדש בצפון.
ואז ניתק הקשר... דני היה עסוק בכדורגל, חנוך השקיע בלימודים ובאופן טבעי התחבר לבני גילו בבית ספרו ועם הזמן הידידות העמוקה שהייתה ביניהם הפכה לנחלת העבר. הם התבגרו והשתנו ופנו איש לדרכו כפי שקורה לכולנו במהלך החיים.
שנים חלפו, דני, למרות מאמציו לסיים תיכון עם בגרות החל לרדת בהישגיו ובעיקר משום שהצלחתו על מגרש הכדורגל גזלה ממנו זמן ותשומת לב. הוא הפך לשם דבר בכדורגל ונחשב לשחקן עם עתיד גדול ואכן בגיל צעיר יחסית עבר לקבוצה בליגה הבכירה ותוך שנה הוכתר כמלך שערי הליגה.
עשר שנים חלפו בהן כיכב דני על בימת הכדורגל. הוא הפך לחלוץ קבוע בנבחרת והמשיך לכבוש שערים ולקטוף שבחים אבל... עם קבוצתו לא זכה ולו פעם להניף את הגביע או לזכות באליפות. תמיד היה קרוב לזה אבל, בגילו המתקדם כשחקן, ידע שלא נותרו לו עוד הרבה הזדמנויות ובכל עונה שחלפה ללא זכייה בתואר עם קבוצתו חלומו הולך ומתרחק.
בעונה החדשה נוספו צעירים רבים לקבוצה ודני החל מאבד את מקומו בהרכב הראשון. הוא איבד ממהירותו ויכולתו הפיזית ועם הזמן הרבה לבלות על ספסל המחליפים.
באופן מפתיע, הקבוצה הלכה מחיל אל חיל והובילה את הטבלה רוב העונה, מספר תוצאות לא טובות גרמו לה לאבד את היתרון בצמרת ולבסוף, כמו בסיפור מתח אמיתי, נפגשו שתי המובילות במשחק הסיום של העונה לקרב ההכרעה, המנצחת תוכתר כאלופה.
דני ידע שלא ישחק במשחק ההכרעה אלא אם יידרש להיכנס כמחליף אבל התפלל בכל מקרה שקבוצתו תנצח איתו או בלעדיו ושסוף סוף יזכה בתואר האליפות הנכסף שהתחמק ממנו לאורך כל הקריירה שלו.
המשחק נערך באצטדיון הראשי בנוכחות קהל שיא וגרם להתעניינות עצומה באמצעי התקשורת. עם פתיחת המחצית השנייה ולאחר לחץ מסיבי על שערם הבקיעו היריבים שער. דני החל לראות את חלומו לפרוש מהמשחק עם תואר אליפות הולך ומתרחק, אבל אז ביצע המאמן חילוף שנבע מחוסר ברירה. דני נקרא להיכנס במקום החלוץ המרכזי שנפגע. דקות ספורות לאחר שנכנס הצליח לכבוש שער שוויון אולם... שוויון לא היה מספיק כדי לזכות בתואר האליפות, לזה הם היו זקוקים לנצחון.
כשנותרו שניות ספורות לסיום המשחק נהדף כדור למרכז השדה של הקבוצה היריבה, דני עמד בעמדת נבדל ברורה, אולם השופט סימן להמשיך ודני פרץ לרחבת היריב וכבש את שער הנצחון.
שיכורי נצחון הסתערו השחקנים ואוהדי הקבוצה על דני, הוא נישא על כפיים כשהדמעות ניגרות מעיניו, חלום הילדות שלו התגשם הוא כבש שער נצחון במשחק הכרעה ופתאום חש שהיה כדאי, כל השנים של ציפייה ותסכולים נעלמו והוחלפו בהרגשת הישג ונצחון.
כששככו המהומה וחגיגות השמחה, שעות רבות לאחר מכן, כשנכנס למכוניתו נמסרה לידו מעטפה אותה לא פתח עד הגיעו לביתו.
רק למחרת נזכר במעטפה, בפנים היה מכתב כתוב בשפה רהוטה:
"דני יקר.
כשפרצת עם הכדור בשניות הסיום ובעמדת נבדל, לא יכולתי להיות זה שיעצור אותך, לכל אחד, עם קצת עזרה, מגיע להגשים חלום וזה היה הרגע שלך.
ידידך משכבר הימים: חנוך.
נ.ב. לאורך השנים שפטתי במשחקים רבים בהם שיחקת אבל העדפתי שלא תזהה אותי כדי לשמור על אובייקטיביות. באותו שבריר שנייה שהייתה בנבדל איבדתי את האובייקטיביות וזכיתי להיות שוב חבר אמיתי".
