להפוך את ספין הבחירות לבומרנג אסטרטגי

המבצע המתנהל בשבועיים האחרונים ברצועת עזה הוא מהמוצדקים שידעה מדינת ישראל. אחרי שלוש שנות הבלגה כמעט מוחלטת ואלפי קסאמים, החליטה סוף סוף מדינת ישראל להפעיל את כוחה במידה הראויה ולגבות מהחמאס מחיר הולם על התעמרותו המתמשכת באזרחי הדרום. אכן, מבצע מוצדק מאין כמוהו - אבל גם ספין הבחירות השפל והנבזי ביותר בתולדות מדינת ישראל.

מוסריותו של המבצע הזה תקפה כבר שנתיים וחצי - מאז נחטף החייל גלעד שליט והדרום הופגז כמעט בלא הפסקה, כולל בשנה וחצי האחרונות, שבהן מכהן אהוד ברק כשר הביטחון. בכל אחד ואחד מימי השנה וחצי האחרונות יכול היה השר ברק להחליט על יציאה למבצע הצבאי ברצועה, אך במקום זאת הוא בחר למלמל את הסיסמאות הנבובות "איפוק הוא כוח" ו"אין פתרון צבאי לטרור" - סיסמאות שגם הוא מודה היום כי הן חלולות. אלפי קסאמים נפלו, עוד יישובים הופגזו וננטשו, ועוד ילדים גדלו בחרדה ובמועקה, אך ברק סירב למלא את חובתו כשר ביטחון.

ומה נשתנה בשבת שלפני שבועיים מכל השבתות? אז הבין אהוד ברק כי אם לא יורה לצה"ל לפעול - יספוג את התבוסה הצורבת ביותר שספגה מפלגת העבודה מימיה. חודש וחצי לפני הבחירות, אחרי שהפקיר את אזרחי הדרום במשך שנה וחצי, החליט ברק למלא את תפקידו ולהציל את עורו הפוליטי ברגע הלפני אחרון. כאמור - המבצע בעזה מוצדק ומוסרי מאין כמותו, אך השיקולים שהביאו להוצאתו לפועל הם הציניים ביותר שהנחו הנהגה בישראל.


קושרים לעצמנו את הידיים

והנה, ספין הבחירות הזה, שעל-פי הסקרים אכן מקדם את מטרותיהם של אדריכליו, טומן בחובו אפשרות חיובית של שינוי השיח הפוליטי והמוסרי בישראל.

מזה למעלה משני עשורים, מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה, נוקטת ישראל מדיניות כושלת ומגמגמת כנגד הטרור הערבי ובמיוחד הפלשתיני. בעוד ארגוני הטרור בראשות אש"ף וחמאס חרתו על דגלם את השמדת ישראל תוך שימוש בכל האמצעים האפשריים (הן הסכמים מדיניים והן גלי טרור עולים ויורדים), קשרה ישראל את ידי עצמה והתמודדה עם העימות הקיומי של הטרור הפלשתיני כאילו טיפלה במפרי חוק וסדר. מול ישראל והציונות ניצבו בעשרים השנים האחרונות שתי תנועות בעלות מטרה אסטרטגית זהה - השמדת ישראל, וטקטיקה שונה - תורת השלבים של אש"ף וה"התנגדות" של חמאס. ובעוד אויבינו הפלשתינים, על פלגיהם השונים, מתלכדים באסטרטגיה ברורה, נקרעה ישראל בעשרים השנים האחרונות בין שתי מגמות סותרות: אסטרטגיית ההתקפלות של השמאל ואסטרטגיית ההשהיה והבלימה של הימין.

אסטרטגיית ההתקפלות והנסיגה שואבת את כוחה הציבורי מהחדרת תבוסתנות ודה-מורליזציה בעם באמצעות מוקדי הכוח שבשליטת השמאל: מערכת המשפט, התקשורת, האקדמיה, עולם התרבות, ארגונים "חברתיים" "בלתי מפלגתיים" ומכוני מחקר. אסטרטגיה זו, המונהגת בידי אלו שאיבדו את אמונתם בצדקת הדרך הציונית, מקדמת מדיניות של נסיגה ישראלית גורפת תחת שם המותג "תהליך השלום".

הגם שבחמש-עשרה השנים האחרונות המיט "תהליך השלום" על מדינת ישראל אסונות בזה אחר זה, ממשיכה אסטרטגיית הנסיגה להכתיב את הטון בשיח הפוליטי-ציבורי בארץ, בזכות שליטתה הבלתי מסויגת של אליטת השמאל בכל מוקדי הכוח המכריעים במדינה דמוקרטית.

בעוד בעבור ממשלות השמאל קידום תהליך השלום הפך לציוויי דתי, בעבור הפלשתינים והערבים הפך "תהליך השלום" אסטרטגיה היעילה ביותר להחלשת ישראל, להחזרתה לגבולות שאינם ניתנים להגנה ולפילוג החברה הישראלית לשני שבטים מסוכסכים הפונים האחד נגד השני.

בעוד השמאל מוביל בדורסנות למימוש משנתו התבוסתנית, נאלץ הימין נטול הגייסות וההשפעה במוקדי הכוח לנהל קרב בלימה והשהייה כנגד מדיניות הנסיגות. לימין אין עיתונים גדולים, לא ערוצי טלוויזיה או תחנות רדיו, לא פרופסורים מגויסים או כוכבי תרבות זוהרים ואין לו השפעה על החלטות בית המשפט העליון. יש לו רק הזהות היהודית והלאומיות הטבעית של מרבית אזרחי ישראל וכן המציאות שמוכיחה שוב ושוב את צדקת אזהרותיו.

בהיעדר השפעה של ממש במוקדי הכוח נאלץ הימין לדבר במונחים שטובע השמאל ובמושגים שהשמאל מעצב - בכוח שליטתו בעולם האקדמי, התרבותי והתקשורתי. מנהיגי הימין ומפלגותיו מצליחים אומנם לנצח במערכות בחירות, אך כדי להשיג ניצחון זה עליהם לפזול כל העת למרכז - שמקומו ועמדותיו נקבעים גם הם על-ידי השמאל, לנקוט במינוח של השמאל ובהכרח לבצע לאחר מכן את מדיניות השמאל, בניסיון למזער נזקים ולתקוע מקלות בלתי נראים בגלגלי הנסיגות. שהרי מי יעז להתנגד בגלוי ל"תהליך השלום" ולסכן את עצמו בתווית של "קיצוני" ובגורל של נידוי מצד קרטל "הנאורות והקִדמה"?

כך, למרות העובדה שהמציאות מוכיחה שמדיניות השמאל הרסנית ומסוכנת, מבצעות ממשלות ישראל בזו אחר זו את אסטרטגיית הנסיגה וגוזרות על ישראל עימותים נוספים מול הטרור, בתנאי פתיחה גרועים יותר ויותר.


ריקבון מוסרי בניחוח ליברליזם הומניסטי

לאור כל זאת, דווקא החלטתה של ממשלת השמאל בראשות אולמרט-לבני-ברק להפסיק את משחקי ההכלה, ההבלגה והחנופה לעולם, ולהפעיל את הכוח - כפי שמדינה וצבא חזקים צריכים לעשות, היא אחת ההחלטות החשובות שקיבלה ממשלה ישראלית. לא עוד פלפולים משפטיים באולמות הממוזגים של בית המשפט העליון והפרקליטות, אלא שימוש נכון ומושכל בעוצמה הישראלית כדי להתמודד עם ארגון טרור נחוש אך חלש ובלתי יעיל, השואב את כוחו העיקרי מחולשתה המתמשכת של ישראל.

העובדה שדווקא ממשלת שמאל היא זו המממשת ברגע האמת הפוליטי שלה את המדיניות ההכרחית בהתמודדות עם הטרור, היא בעלת משמעות עתידית מרחיקת לכת.

במשך שנים ארוכות מכרו לנו סוכני השיווק של השמאל את הטענה, לפיה אין פתרון צבאי לטרור. עימות אחר עימות החדירו פרשני החצר והאתרוגנים דה-מוראליזציה בעם, דיכאו את רצונו להילחם וניסו לשכנעו כי הפתרון היחיד לטרור הוא תהליך שלום שסופו בהסכם - מינוח מכובס לכניעה, תוך ויתור של ישראל על עמדותיה והקצנת דרישותיו של הצד השני. לשיא הגיעו הדברים באיפוק שהפגינה ממשלת רבין-פרס אל מול טרור המתאבדים (זוכרים את "קורבנות השלום"?) ובהבלגת ממשלת אולמרט-פרץ-ברק אל מול אלפי הקסאמים בשלוש השנים האחרונות.

את הריקבון המוסרי של הפקרת אזרחי ישראל, עטפו יחצ"ני השמאל ומשפטניו בעננת הניחוח של ליברליזם הומניסטי מוסרי מזויף. ראשי ממשלות ושרי ביטחון בישראל אומנם נתונים לרחשי לבו של הציבור בעיקר בסמוך למועדי בחירות וזונחים את הבטחותיהם לאותו ציבור לאחריהם, אך טבעו של המשטר הדמוקרטי מחייב גם את הציניים שבפוליטיקאים לתת דין וחשבון על מדיניותם. לכן רשמו מנהיגי השמאל בישראל פטנט מתוחכם, שנועד לנטרל את זעקות השבר של הציבור, והטילו את האחריות לקביעת המדיניות הביטחונית על כתפיהם של שופטי בית המשפט העליון. הללו, שנבחרים על-ידי עצמם ועל-ידי חבריהם הפוליטיקאים מהמחנה "הנאור", אינם מחשיבים במיוחד את סבלו של הציבור ואת דעתו, ובעשור האחרון קבעו לפעילות הצבאית אמות מידה ההופכות את הלחימה בטרור לבלתי אפשרית. ולמי שהפוזה הפסבדו-מוסרית לא עבדה עליו, מכרו היחצ"נים והספינולוגים תירוץ אחר לשיתוק ולהבלגה: החשש מסנקציות ומבידוד בינלאומיים, אם נפעל בכוח מופרז לטעמם של אניני הטעם בסורבון ובאוקספורד.

מדיניות התבוסתנות והדה-מוראליזציה של השמאל הצליחה עד כדי כך שרבים מאזרחי ישראל השתכנעו בשנים האחרונות כי הטרור הוא גזרת גורל. הרי הממשלה "כבר עשתה הכל", (במסגרת המותר על-פי כללי בג"צ), והוכח כי מדיניות כוחנית אין בה כדי לפתור את בעיית הטרור. במקביל, הבין בכוחות עצמו הציבור הבריא כי הבטחות השמאל לשלום חסרות שחר ומסוכנות לקיומנו. וכך, לכודים מרבית אזרחי ישראל במלכוד משתק שבו אין פתרון של שלום לסכסוך ולטרור אך גם אין אפשרות צבאית להכריעו.

דווקא בשל כך, יש חשיבות רבה למבצע הצבאי ברצועה: מתברר כי ברגע האמת (הפוליטי), אפילו אנשי השמאל בארץ לא מאמינים למה שהם אומרים. ספין הבחירות העלוב הוכיח כי מדינת ישראל יכולה להשתמש בכוח מבלי שהעולם יטיל עליה סנקציות. ספין הבחירות הוכיח כי אפילו אנשי השמאל בארץ אינם מאמינים שאסור לירות לעבר מחבלים המסתתרים בקרב ילדים או במסגדים. ספין הבחירות העלוב הוכיח כי שר הביטחון וראש הממשלה יכולים לצפצף על בית המשפט העליון ולקבוע בעצמם את מדיניות החוץ והביטחון של ישראל.


בלי בג"צ ובלי "בצלם"

וכך, גם אם ייעצר המבצע הצבאי באמצעו וגם אם התבוסתנות תגבר שוב, ספין הבחירות הנבזי חשף לעיני העולם ולעיני אזרחי ישראל כי כאשר מדינת ישראל רוצה היא יכולה להכריע את הטרור. ספין הבחירות הזה, דווקא בזכות התמיכה הציבורית הרחבה אשר לה זכה, הוכיח כי מרבית אזרחי ישראל מצפים מממשלת ישראל לפעול להבטחת ביטחונם גם במחיר פגיעה במאות אזרחים פלשתינים, גם במחיר לחץ בינלאומי וגם במחיר ספיגה מתמשכת של טילים על העורף. ומעל הכל, ספין הבחירות הזה הראה איך צריך להילחם בטרור, בלי בג"צ ובלי "בצלם".

דווקא בכך עשוי הספין הזה להיות אחד הדברים הטובים ביותר שקרו לישראל לטווח הארוך. המבצע הצבאי ברצועת עזה קבע סטנדרט מוסרי ראוי ומדורג: מדינת ישראל צריכה להפעיל את כוחה לשמירת ביטחונם של אזרחי ישראל, גם במחיר סיכון חייהם של חייליה, לשאוף להכרעה צבאית ולחסל כמה שיותר מאנשי האויב; כדי להפחית עד כמה שניתן את סיכון חייהם של חייליה, עליה לשלם את המחיר של פגיעה באזרחים פלשתינים - כפי שנעשה בהפגזות הארטילריות והאוויריות המקדימות לכניסת כוחות הרגלים; ולבסוף - עליה להימנע מפגיעה בחייהם של אזרחי האויב.

אם יידע הימין בישראל לפעול נכון, יקנה המבצע הצבאי ברצועה את הלגיטימיות הנדרשת למימוש אסטרטגיית חוץ וביטחון שונה ממדיניות התבוסתנות שהכתיב השמאל בשני העשורים האחרונים. אם ישכיל הימין לפעול נכון, בכוחו להפוך את ספין הבחירות של ברק לבומרנג אסטרטגי שיביס את מדיניות התבוסתנות של השמאל.