אירן הייתה בטוחה שהשקעותיה הרבות בהקמת זרוע צבאית ארוכה בלב העולם-הערבי הסוני, יניבו פירות עתידיים במסגרת התכנון הביטחוני הלאומי האירני. כך למשל, כשהחלה המתקפה הקרקעית של כוחות צה"ל, אמר יו"ר הפרלמנט האירני, עלי לריג'אני, ש"הציונים צפויים להיתקל בהגנה חזקה של הפלשתינים האמיצים ותונחת עליהם (על חיילי צה"ל) מהלומה מסיבית". זאת ועוד, ראש הלשכה המדינית של החמאס, חאלד משעל היושב בדמשק, הזהיר את ישראל ב-2 בינואר במילים האלה: "אם תכנסו לעזה ביבשה, גורל שחור מצפה לכם. אם תעשו צעד טפשי שכזה, יהיה לכם גם גלעד שני, שלישי ורביעי".
בהערכות גסות המתבססות על הצהרותיהם של ראשי הארגון, נמסר שהחמאס הצליח לגייס כוח מרשים המורכב מ-15 אלף איש. אולם, רק כמה אלפים בודדים מהם מהווים את הגרעין הקשה של הארגון, שמתוכם נהרגו כ-500 מחבלים מאז פרוץ המערכה הצבאית שהחלה ב-27 בדצמבר 2008. שבוע לאחר המתקפה האווירית המוצלחת על המתקנים הצבאיים והממשלתיים של החמאס, החלה המתקפה הקרקעית שמוטטה את המערך ההגנתי שנבנה לאורך הגבול עם ישראל. לפני שהחלה המערכה, ראשי החמאס בעזה הצהירו שישראל לא תגיב בעוצמה לפרובוקציות המלחמתיות שלהם. אולם, לאור המתקפה האווירית המסיבית של חיל-האוויר, הם טענו שישראל חוששת מעימות קרקעי. ולאחר שהחלה המתקפה הקרקעית המוצלחת, בחמאס טענו שישראל מפחדת להיכנס לריכוזי אוכלוסיה בשל החשש מנפגעים רבים בקרב חייליה. הסתבר, שצה"ל מצא פתרונות מוצלחים למגוון רחב של אתגרים, בעוד האויב נותר שבוי בדברי הרהב שנאמרו בקול תרועה רמה, בעיקר לאורך החודשים האחרונים.
כנופיות משפחתיות
עד להפיכה של החמאס ביוני 2007, רצועת-עזה נשלטה בידי כ-40 כנופיות שהטילו מורא ופחד בתושבים. מרבית הכנופיות הללו עדיין מתבססות על החמולה השבטית והן עוסקות בעיקר בחפירת מנהרות, בהברחות סחורות, בהברחת נשק ובמכירתו בגלוי לעיני-כל בשוק של העיר עזה. לצד הפעילויות אלה, התקיימה לה תופעה של התעמרות באוכלוסיה המקומית הכוללת מעשי אונס רבים, שוד, פגיעה במוסדות חילוניים, פגיעה בשירותי אינטרנט ופגיעה מתמשכת במוסדות ציבור המזוהים עם המערב.
לירי על ישראל היה גם רווח כלכלי, שכן על כל פעילות שכזו, המבצעים קיבלו תשלום מאירן ומחיזבאללה. המאבקים בין הארגונים השונים על ענייני יוקרה ושליטה מרחבית, גרמו ליצירת מצב של חיסול חשבונות הדדי שהמתבטא ברצח לאור היום, הוצאות להורג, וידוא-הריגה, ואף ירי מבזה לאזור החלציים של נשים וגברים כאחד. במקומות אחדים נאמר כי עזה נהפכה לסומליה על כל המשתמע מכך. אולם עזה מעולם לא הייתה משהו באמת שונה, שכן בעיותיה הן בעיות יסוד היסטוריות הנובעות מחוסר לכידות פוליטית ולאומית, והתבססות מסורתית עתיקת-יומין על קשרים שבטיים וחמולתיים. ההתארגנות העבריינית והטרוריסטית על בסיס משפחתי נותרה כשהייתה גם לאחר שהחמאס תפס בכוח את השלטון בעזה.
נקודת-התורפה של המערך הצבאי החדש
לאחר ההשתלטות של החמאס על כל רצועת עזה, התנועה ביקשה לארגן את המערך האזרחי והצבאי באופן שונה ממה שהיה בתקופת שלטונה של הרשות הפלשתינית. לצד הסדר הציבורי שנשמר בהקפדה, החמאס החל לבנות מערכת צבאית מקיפה שהתבססה גם על המרכיב האזרחי והמשפחתי. לצורך כך, כל רצועת עזה חולקה לאזורים חטיבתיים הכפופים לפיקוד אחד. כל חטיבה הורכבה כמובן מגדודים ומפלוגות, שנבנו על בסיס מגוריהם של חברי הזרוע הצבאית של הארגון. בתי-המגורים של המפקדים הפכו למחסני תחמושת וכנקודות קישור ושליטה המקושרות לנקודות אחרות. לכאורה, כל המערך האדיר הזה היה צריך לבוא לידי ביטוי באופן יעיל בכל עימות שהיה עלול להתפתח עם כוחות צה"ל. אך, משהחלה המערכה בעזה, כל המערך הזה התפורר, שכן רבים ממחבלי החמאס העדיפו לעסוק בהגנה על בני משפחותיהם ובהברחתם לאזורים מוגנים. רבים מהם פשטו את מדיהם בניסיון להתערות באוכלוסיה המקומית כדי לא להוות מטרה נוחה לפגיעה מידי כוחות צה"ל. אך, במקומות בהם מחבלי החמאס החליטו בכל זאת להתעמת באש עם כוחות צה"ל, רבים מבני משפחותיהם נפצעו ונהרגו - עניין שהוצג בתקשורת הבינלאומית כפגיעה ישראלית שרירותית בחפים מפשע, ולא כך הוא.
מזה שנים אחדות רווחת הדעה בקרב הגורמים העוינים את ישראל, שהעורף הישראלי מהווה את אחת מנקודות-התורפה העיקרית של החברה הישראלית. על בסיס זה נבנו מהלכים טקטיים ואסטרטגיים כדי להציג לעיני-כל את חולשותיה המבניות שלישראל המוקפת באויבים מרים, ומאידך גם את חוסר יכולתה למצוא מענה נאות לאיומים הללו. אולם, ערפאת טעה בהערכותיו על החברה הישראלית בשנת 2000 - שנה בה החלה מתקפת טרור המתאבדים על ישראל; נסראללה טעה בכך לאורך כל הדרך עד למלחמת לבנון השנייה; וכעת גם ראשי החמאס, המחופרים היטב בבונקרים של עזה, מבינים את גודל הטעות הזו.
