חוקר מח"ש שוקי גולדאפר הוציא לשון הרע על השוטר יצחק אלפסי, מעשה שיעלה למדינה 130,000 שקל. כך קבעה (30.3.14) שופטת בית משפט השלום בירושלים,
מלכה אביב.
גולדאפר ניהל חקירה נגד אלפסי, בעקבות טענה כאילו היכה חשוד, אך אלפסי זוכה מכל אשמה. בהמשך חקר גולדאפר את השוטר ג"פ, המכיר את אלפסי, והלה טען שמח"ש מגישה כתבי אישום סתמיים והזכיר את אלפסי כדוגמה. בתגובה אמר גולדאפר, כי הוא משוכנע באשמתו של אלפסי וכי הלה זוכה רק משום שהמתלונן נגדו שיקר בעניינים אחרים - אם כי דיבר אמת לגבי התקיפה הנטענת.
אביב דוחה את כל טענות ההגנה שהעלתה המדינה (לאחר שגולדאפר נמחק מהתביעה והמדינה קיבלה על עצמה את האחריות למעשיו). בין היתר נטען, כי מדובר היה בשיחה "אישית וחינוכית" בין גולאדפר לבין ג"פ, אך אביב דוחה גירסה זו לנוכח עדותו של גולדאפר עצמו. היא גם מעירה, כי בכל מקרה - אסור היה לו לספר לג"פ פרטים על חקירות של שוטרים אחרים, וכי "'שיחה חינוכית' אינה יכולה להתנהל תוך הכפשתו של אדם אחר".
חוקרי מח"ש ימשיכו לרדוף
עוד טענה המדינה, כי אין מדובר בלשון הרע - ועל כך אומרת אביב בקיצור: "הדברים שאמר שוקי לג"פ הם בגדר לשון הרע בכל דרך שלא ייבחנו". טענה אחרת הייתה שמדובר בהבעת דעה - ואביב משיבה: "שוקי היה החוקר האחראי על חקירתו של התובע כך שדבריו אינם יכולים להשמע כהרהורים אגביים בינו לבין עצמו". אביב מדגישה: "שוקי התעלם מהכרזותיו של בית המשפט בגוף פסק הדין וזיכויו של התובע ויצר גירסה משלו כאילו הזיכוי היה רק בשל התנהגות המתלונן".
לדברי אביב, "דבריו של שוקי לא הזיקו רק לתובע אלא למח"ש כולו, כגוף חוקר. משמעותם החמורה היא כי יידע כל נחקר, כי גם אם ייצא זכאי, ימשיכו חוקרי מח"ש 'לרדוף' אותו ולו גם במילים, כאילו אין בזיכוי ולא כלום. חוקר מח"ש הוא חוקר מח"ש גם כאשר החקירה מסתיימת, ואסור לו להעביר מידע מנחקר לנחקר ואסור לו לדבר על נחקר אחד באוזני נחקר אחר, ועל אחת כמה וכמה שאסור לו לפגוע באמינותו ופעילותיו של נחקר אחר לאחר שבית המשפט אמר דברו".
אביב גם דוחה את הטענה כאילו הדברים נאמרו
בתום לב, כאשר היא מראה שהיו בבחינת שקר וסתירה חזיתית של מסקנות בית המשפט בעניינו של אלפסי. "דומני כי אני ושוקי לא קוראים את אותו פסק הדין", היא מעירה. "לא יכולה להיות דוגמה קיצונית יותר לחוסר תום לב כמו המקרה דנן". אביב קובעת: "דבריו של שוקי נאמרו מתוך מניעיו האישיים לאחר תחושת הכשלון שלו, בעת זיכויו של התובע. מסקנה זו עולה לנוכח ביקורת נוקבת שבית המשפט העביר על תהליכי החקירה שביצע שוקי.
"...שוקי הוא זה אשר יצא מפסק הדין מוכה וחבול ולא התובע. למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, מצא שוקי לנכון לומר לג"פ את אשר אמר ואף לחזור על כך בפני. קשה עד בלתי אפשרי לשער מצב בו דבריו של שוקי נאמרו בתום לב, חינוכי, ללא כל מניע אישי. הסבירות גבוהה פי עשרות מונים, כי שוקי אמר את הדברים מתוך מניעיו האישיים, בשל תוצאות פסק הדין וכשלונו בחקירה".
למה לא אחריות אישית?
בפיה של אביב גם ביקורת נוקבת על טענת המדינה, לפיה לא ניתן להסתמך כראיה על פסק הדין שזיכה את אלפסי. "הנתבעת היא זו אשר נשענת על הקביעות שבפסק הדין המזכה, בנסיונה להציל את עורה ואת עורו של שוקי, בטענתה כי דבריו של שוקי היו מעוגנים בפסק הדין שהיה זיכוי מחמת הספק בלבד. אם הייתי מקבלת את טענת הנתבעת כי פסק הדין זיכה את התובע רק מחמת הספק - אז הייתה הנתבעת מוכנה לקבל את ממצאי פסק הדין כראיה?!", היא תוהה.
לסיום אומרת אביב: "צר לי שהנתבעת לא שקלה כראוי את הדברים בטרם מצאה לנכון להתגונן בתיק זה, על כל שלל הטענות שהובאו על ידה כאילו הכמות עושה את האיכות. ראוי היה לנתבעת שהייתה מגיעה עם התובע להסכמות וחוסכת הליך זה שלא היטיב איתה ועם שוקי. צר לי עוד יותר שהנתבעת בחרה לדבוק בחיסיון של עובדיה ולהגן על שוקי מפני חבות אישית. ייתכן כי לו היה שוקי סופג אחריות אישית על דבריו, אזי היה ניתן לדבר על אלמנט חינוכי".
לאור כל אלו קבעה אביב, כי היא מחייבת את המדינה בכפל הפיצוי המירבי הקבוע ללא הוכחת נזק - 100,000 שקל. המדינה גם חויבה בתשלום הוצאות בסך 30,000 שקל. את אלפסי ייצג עו"ד יעקב עוז.
