קיוויתי כי השבת נוכל כבר לחַזְלֵש (=לחזור לשגרה), למלחמות היהודים בבחירות הקרֵבות לכאורה (ושמא ידחו?), אך לא! תקפה עלינו המערכה העזתית, ואין הראש פנוי ובעיקר אין הלב פנוי אלא מופנה כלפיה; כלפי צבאות ה' הנלחמים בעת כתיבת השורות, בעוז ובעזוז אל מול המצח העזתית המתריסה, המשדרת ומשגרת תילי טילים של טרור.
דילמות ושוב צפו ועלו דילמות הומניטאריות, מן ההיבט המוסרי-מצפוני שלנו ושל תורתנו. כבר נדרשנו בעבר במדור זה לנושא כאוב זה, ולמרות ש"משנה ראשונה לא זזה ממקומה", יש מקום - ובעיקר דחף פנימי - לשוב ולדבר בה מעט, כסוגיא שהזמן גרמא. השאלות מונחות לפתחם של כל 'אנשי הרוח' היונקים את השקפותיהם מעומק מצפונם ומקוד מקובל של התנהגות אתית ומוסרית, בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה". השאלות מונחות שבעתיים לפתחם של אנשי תורה המופקדים על הנחלת המסר שלנו, של תורתנו, של יהדותנו, ושילובו בחיים.
הדילמות הקלאסיות של מוסר ומלחמה הן בתחום הענישה הקולקטיבית (מניעת אספקה) ופגיעה בחפים מפשע הנמצאים בסביבה, והן רלוונטיות ומזינות תקשורת רבה סביב המלחמה בעזה. ברור כי תמיד קיימת שאלה 'טקטית' של כדאיות, שהרי אנו זקוקים גם לנקודות אהדה והבנה בעולם השקר, אך דברינו כאן אינם 'טקטיים' אלא עקרוניים. בסוגיות אלו אין משנה סדורה, לא רמב"ם ולא שולחן ערוך ולא סעיפים של סדרני הלכות ובעלי שו"ת המתייחסים לתרחישים ספציפיים.
קל מאד לדלות ממקורותינו שפע פסוקים וציטטות על "צלם אלקים" של כל אדם, כולל נכרי, ועל איסור פגיעה בכל זולת, אפילו לא בבעלי חיים או בצומח. אמירות אלו הן תשתית חינוכית ומחייבות הלכתית כאשר 'השטח סטרילי' ולא עומדת כנגדן שום בעיה קיומית, הצלת חיים או שעת מלחמה. נציין כאן על קצה המזלג מעט מקורות המבליטים את הצורך להתקשח ולנהוג באכזריות במלחמה, תוך כבישת רגשות הומניטאריים.
סביבה אוהדת ומחפה הכל מכירים את דברי הרמב"ם שהצדיק את נקמנות שמעון ולוי בכל תושבי שכם "שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו" (מלכים ט, יד). שאלת הענישה הסביבתית עולה גם כטענה בפי משה כנגד הענשת עדת קורח: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" (במדבר טז, כב), אך הקב"ה לא שעה לטיעון זה. לפי דרכנו למדנו ממידתיו כי "אוי לרשע ואוי לשכנו" (רש"י שם טז, א, עפ"י במדבר יב). מן ההקשר ומדברי חז"ל שם למדנו כי ביטוי זה, אוי לרשע ואוי לשכנו, אין פירושו חרב המתהפכת ללא אבחנה וממיתה צדיק ורשע כאחד. המעיין יווכח כי ה'שכן' נענש על תמיכה או אהדה והשפעה, ואכמ"ל.
מקרא מלא דיבר הכתוב, בעניין מעביר בנו למולך: "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו" (ויקרא כ,ה). "אמר רבי שמעון: וכי מה חטאה המשפחה? אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה ליסטים שאין כולה ליסטים - מפני שמחפים עליו" (תו"כ שם). הדבר נרמז בפסוק שקדם: "ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא"; העונש על העלמת עין בלבד, העולה כדי זיקת שותפות (וראו בהעמק-דבר שם, לנצי"ב: שהם "משתדלים להציל אותו").
"עת להרוג ועת לשנוא" (קהלת ג) הנצי"ב מזכיר את הפסוק 'הנוראי' שצוטט בשורה הקודמת, בפרשת נח בה נצטוו כל באי עולם באיסור חמור על שפיכות דמים: "שופך דם האדם באדם דמו ישפך" (בראשית ט,ו). אך קדם לו ההיגד: "מיד איש אחיו - פירש הקב"ה, אימתי האדם נענש, בשעה שראוי לנהוג אחוה, מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג ואין על זה עונש כלל כי כך נוסד העולם". המהר"ל מפראג משתמש במלים דומות, "וכן הם כל המלחמות", בהצדיקו את מעשה שכם (גור אריה, בראשית לד, יג).
הכהן משוח-מלחמה מעודד את רוח הלוחמים בהכרזתו: "שמע ישראל, אתם קרבים יום למלחמה על אויביכם" (דברים כ, ג). ומפרטת המשנה את פקודת היום (סוטה פ"ח מ"א): "לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידים ירחמו עליכם... על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידים אין מרחמים עליכם... אל ירך לבבכם". מה המסר בדברי הרב הצבאי הראשי אם לא הפחת רוח אנטי-חמלתית? כך גם קבע הרמב"ן (דברים כג, י) "הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחימה כצאת מחנה על אויב". כנגד טבע זה מצווה התורה (שם) "ונשמרת מכל דבר רע", בתחום העריות ו"וכסית את צאתך", אך לא מוצאת לנכון לעדן את רוח האכזריות והחימה הטבעית. הלא דבר הוא!
- (חלק מן המובאות לקוחות ממאמרו של הרב מאיר בטיסט, ענישה קיבוצית, תחומין יב) / (נכתב במוצ"ש ויחי)
