הפסד שני ברציפות

המהלך הקרקעי המתנהל ברצועת עזה החל מ-27 בדצמבר (שלושה שבועות), היה אמור לשבור מזמן את החמאס; אולם העובדות ליד שולחן הדיונים המדיני מראות מצב שונה לגמרי. נתחיל בכך שישנם שני הסכמים של ישראל: מול ארצות הברית (מזכר ההבנות), ומול מצרים.

מאחורי הקלעים, "מתבשל" הסכם שלישי בין מצרים לחמאס. בעיניי, זהו מצב תמוה בו המשא-ומתן לא מתנהל עם בעלי הדבר (החמאס ושולחיהם), אלא עם מתווכים. היו בטוחים שהחלטה המחייבת את החמאס לא תופק מאנומליה כזו.

בעוד ישראל אמורה להגיע לשתי מטרות שניתנות למדידה (הפסקת ירי הטילים והמרגמות והפסקת הברחות הנשק), אמור החמאס להגיע גם כן לשתי מטרות שניתנות למדידה: שימור יכולתו ככוח השלטוני והצבאי היחיד ברצועת עזה ופתיחת כל המעברים עם ישראל.

החמאס מבסס את עמדותיו לנושא הפסקת האש והלחימה בצה"ל (ההתנגדות) בהסכמה מאוחדת של חמאס פנים (השליטים בעזה) וחמאס חוץ (הגורם המדיני בדמשק). מהאזנה לעמדות דובריו, חמאס אינו מקבל את הצעות הפסקת האש של מצרים, ובודאי לא את של ארה"ב, אלא אם יוסיפו להסכמים את דרישותיו שלו. בפועל, נראה שהוא ישיג את מטרותיו בסיוענו (נסיגה ופתיחת המעברים), ואילו אנו לא נצליח לאחר שלושה שבועות להגיע למטרותיה המוצהרות של ישראל.

במשך 3 שבועות כתש הצבא הישראלי היבשתי את בתיה של רצועת עזה, והותיר שם חורבן והרס שבשבועות הקרובים יככב בסרטי התעמולה של חמאס. לאויב לא הייתה סיבה לכניעה משום שבמשך הזמן הארוך הזה, למרות שהיה ידוע במדויק היכן נמצאת הצמרת של חמאס, צה"ל לא ניסה להתקרב אליה. התהליך היה נכון, אבל התנופה נעצרה. שבוע ימים שמענו שוב ושוב על פעילות חוזרת של דילוג מבית לבית. פריצה משמעותית לא הייתה. התוצאה בקו הסיום: חסרת משמעות.

למי מכם שזוכר את הירי הישראלי על בתי הספר של אונר"א, השב"כ הישראלי הצליח לחשוף תוך שעות ספורות את השמות של מבצעי הירי של החמאס מבית הספר. האם ידע ברמה כזו ורמת שליטה אבסולוטית של ישראל ברצועה לא הצליחה להניב ידע מדויק על מקום המסתור של צמרת חמאס ברצועה ועל מקום הימצאו של גלעד שליט? אני משוכנע שהתשובה על שתי השאלות היא חיובית. ידעו גם ידעו. בפועל, איש לא יזם ולא ביצע דבר.

חישבו נא לרגע על זווית הראייה של החמאס. הרי הכוחות הנלחמים ברצועת עזה אינם שווים. אין לחמאס מענה לחיל האוויר או לחיל הים או לחילות השריון. אין לו גם מענה לרמת הטכנולוגיה והלחימה של צה"ל. ולמרות זאת הוא החזיק מעמד ויצא כגורם מנצח ברמת המוראל. אם בעוד חודש תתקיימנה בחירות ברצועת עזה או בגדה המערבית, חמאס יגביר את כוחו. הוא הצליח לעמוד מול צבא סדיר וחזק ולא נכנע. ההרס וההרג שנעשה במהלך המלחמה ברצועת עזה מבטיח שנאה יוקדת של תושבי הרצועה כלפי ישראל למשך 10 השנים הקרובות. יצר הנקמה המפעם אצל רבים עוד יניב התאבדויות ומעשה הרס רבים בישראל. החמאס גם ייזכר לטובה אצל תושבי עזה כמי שישקם את ההרס ברצועה ויפצה את התושבים. מימון הנושא יגיע בשפע ממקורות רבים.

אשר למניעת ההברחות, כל עוד לא ניצב בציר פילדלפי, משני צדדיו, צבא שמטרתו העיקרית מניעת הברחות עם עזרים הנדסיים למניעה (אמצעי ראשוני לדוגמא, תעלת מים לאורך 13 ק"מ שתגרום לחוסר יכולת טכנית לחצוב מנהרות באדמת החול) - ימשיכו ההברחות. הצהרות מדיניות וחוזים כתובים לא ישנו מצב עובדתי זה. אירן מזרימה חימוש וכסף רב, חצי האי סיני מאוכלס בשבטים בדואים (שחלקם יושב גם בנגב הישראלי), שבשנים האחרונות הרוויחו סכומי עתק מפעולות ההברחות. ומי שמאמין בקיומו של שלטון מצרי הדוק בחצי האי סיני, מוטב שיחשוב שנית. כשנשיא מצרים רוצה לדעת מה מתרחש בציר פילדלפי, הוא נאלץ לשלוח לשם את בנו. האמון של מובאראק במערכות הצבא והשלטון בסיני – אינו רב.

כדי להעמיד בציר פילדלפי מערכות טכנולוגיות של צרפת וגרמניה למניעת הברחות במנהרות תת-קרקעיות וללמד את המצרים להשתמש בהן, יידרשו מספר רבעונים. עד אז, החמאס יתחמש מחדש, ממש כפי שקרה לחיזבאללה בלבנון. החלטת האו"ם מספר 1701 היא כסות של מילים ממש כפי החלטה מספר 1860 הנוכחית. אין קשר בין המילים המנוסחות לבין המציאות בשטח. גם לא ייתכן אחרת. שום צבא חיצוני לא יתעמת עם החיזבאללה בצפון ועם החמאס ברצועה. זהו שקר מוסכם שנועד להרגיע אותנו לתקופת מעבר אך חסר משמעות ביום מבחן.

משנת 2000 השתנה שדה הקרב בו אנו נלחמים. מדינות ערב הפיקו לקחים לפנינו. כדי לנצח את ישראל יש צורך בגרילה, כזו שמסוגלת לשרוד ולהתיש צבא חזק ולהכות בעורף החשוף שלו. עד עכשיו זה קרה פעמיים. המדינות העוינות אותנו, אירן וסוריה, ייסדו שתי קולוניות אירניות מסודרות על גבולותינו. המימון הוא אינסופי. העברת הציוד ואימוני הלוחמים לחיזבאללה ולחמאס נעשית באופן סדיר, וכל זאת מתרחש באופן גלוי מתחת לאף של מדינת ישראל.

למרות ועדת וינוגרד והלקחים שנלמדו ממלחמת לבנון השנייה, מבצע עופרת יצוקה איננו ניצחון ישראלי. הוא יותר פריקת תסכול. טרם סיגלנו לעצמנו תורת לחימה בגרילה. העורף חשוף, התגובה איטית, וכרגיל - טרם הפעלנו אמצעי פשוט ליירוט נשק תלול מסלול. יש לנו את האמצעים והיכולת אך אין לנו את ההטמעה העצמית. קבלת ההחלטות והביצוע אצלנו אינן יעילות. מאד לא יעילות. לכן מבצע עופרת יצוקה לא יביא אותנו למטרות שהציב הדרג המדיני. זהו הפסד שני ברציפות.