עזה ואנחנו

לפני כחודש ימים הלך לעולמו אחד מגדולי החוקרים של מדעי המדינה והיחסים הבינלאומיים – הפרופ' סמואל הנטינגטון מהארוורד. ספרו: "התנגשות הציליביזציות" היה ועודנו אבן פינה להבנתם של סכסוכים בינלאומיים. אין לי ספק שלו היה בחיים – היה הנטינגטון מביא כהוכחה ניצחת לנכונות התיאוריה שלו את הסכסוך הנוכחי בינינו לבין החמאס בעזה. הבעיה היא שמה שהנטינגטון הבין זה מכבר, מעטים מאיתנו מבינים היום וגרוע מזאת, מרבית מנהיגי העולם המערבי אינם מבינים או, למצער, טומנים ראשם בחול מפניה.

עמדתו של הנטינגטון היא, בקצרה, שהסכסוכים היום, בניגוד לסכסוכי העבר, הם קונפליקטים הנובעים מתרבויות שונות, מכך שישנן ציביליזציות שאינן מתיישבות האחת עם האחרת. בעוד שבעבר הסכסוכים היו כלכליים או מדיניים, על טריטוריה או על הון, כיום הסכסוכים הם על הגמוניה תרבותית. אם בעבר הייתה מהות הקונפליקט שליטה כלכלית או מדינית, או הנחלת אידיאולוגיה כלשהיא, קונפליקט שבו היה האדם צריך להכריע באיזה צד הוא בוחר – הרי שבקונפליקטים היום השאלה היא: "מי אני" ולא "באיזה עמדה אני נוקט".

כל מי שמכיר, ולו במעט, את האידיאולגיה של החמאס, את הפונדמנטליזם האיסלאמי ואת התרבות בה פועלים וחיים אנשים אלה, יודע ידוע היטב שאין בינה לבין התרבות היהודית – נוצרית, תרבות המערב, שאנו אמונים עליה, כמעט ולא כלום. הסכסוך, איפוא, הוא סכסוך בין ציביליזציות שונות שאינן יכולות לדור בכפיפה אחת האחת יחד עם רעותה.

אם הנחה זו מקובלת, אזי יש לשאול האם כללי המוסר המערביים צריכים לחול גם בסכסוך כזה? לטעמי, התשובה שלילית. המבקש ליהנות מן התוצרים של הציביליזציה המערבית – צריך גם להכפיף עצמו לכלליה. אדם לא יכול, מחד-גיסא, להציב ילדים בחזית המערכה ולשלוח אותם אל מותם כגיבורים או "שאהידים" ומאידך-גיסא לטעון לרצח ילדים על-ידי האוייב. חברה לא יכולה לקדש את האל, האדמה והמוות ומנגד לטעון לאלימות. הכלל של: "מה ששנוא עליך – אל תעשה לחברך" שהוא אבן הפינה של התרבות היהודית ושל העולם הדמוקרטיה המערבית לא יכול לחול באופן חד-סטרי.

להמחשת טיעון זה אביא בפניכם דיון שהתקיים, למיטב זכרוני, בטלוויזיה הצרפתית לפני מספר שבועות. הדיון נסב סביב האיסור החל בצרפת לחבוש רעלה (או סממן דתי אחר) בבתי הספר ובשירותים הציבוריים. אחד המשתתפים היה מלומד איסלאמי אירני שתקף במילים חריפות ביותר את האיסור הזה בטענה שהוא מנוגד לדמוקרטיה, לחופש הביטוי, ושהוא מהווה פגיעה חמורה בזכויות הפרט המוגנות בצרפת על-ידי החוקה. המנחה פנה אליו ותהה כיצד הוא תוקף במילים כל כך חריפות את האיסור הזה שעה שבמדינתו שלו, אירן, אין דמוקרטיה כלל וזכויות הפרט שם הן מרמס. "אה...", ענה לו האיש, "אבל אצלנו אין דמוקרטיה..." - לשון אחרת: אתם, הדמוקרטים, חייבים לפעול לפי הכללים שלכם ואנחנו, האנטי דמוקרטים, רשאים להשתמש בהם נגדכם מבלי שנחיל אותם עלינו.

אם נשכיל להסביר את האמת הפשוטה הזו למדינות המערב, יש לנו סיכוי גם לנצח במערכה ההסברתית. רבים מאזרחי אירופה מניחים שכללי הציביליזציה בעזה דומים לכללים שלהם ולכן הם מוחים, ומבחינתם בצדק, על העוול הנורא שנעשה שם להשקפתם. רוב האנשים מניחים, שהכללים לפיהם הם חיים הם הכללים שלפיהם שאר העולם חי. זו כמובן טעות. בתרבויות שונות, הכללים שונים ומי שמבקש להשליט בעולם כללי התנהגות של הפונדמנטליזם האיסלאמי – שלא יתפלא אם הוא נענה בהתאם.