רמטכ"ל, מדינאי, מנהיג מפלגת העבודה 1977-1974 ו-1995-1992, וראש ממשלה 1977-1974 ו-1995-1992.
יצחק רבין ז"ל נולד ב-1 למרס 1922 בירושלים. הוריו, נחמיה רבין ורוזה כהן, פעילי תנועת "אחדות העבודה", חינכוהו על ערכי התנועה. נחמיה היה אחד העובדים הראשונים בחברת החשמל של פנחס רוטנברג ורוזה היתה האישה הראשונה בהנהגת ה"הגנה" בחיפה.
יצחק רבין למד ב"בית חינוך לילדי עובדים" בתל-אביב ובבית הספר החקלאי כדורי.
במלחמת העולם השניה, ב-1941, הצטרף רבין לפלמ"ח ושירת בו עד תום מלחמת העצמאות. ובין היתר נשלח להשתתף בפלישה הבריטית ללבנון וסוריה. במלחמת העצמאות עמד בראשה של חטיבת הראל, שבין יתר מבצעיה שמרה על פרוזדור ירושלים ואבטחת שיירות בדרכן לבירה.
ב-13 לינואר 1949 השתתף רבין כנציג פיקוד הדרום בשיחות שביתת הנשק בין ישראל למצרים במלון "דה רוזס" באי רודוס.
ב-5 לדצמבר 1963, מונה לרמטכ"ל השביעי של צה"ל, וב-1967 במלחמת ששת הימים פיקד רבין על נצחון צבאי מרשים, שהביא בין השאר לאיחוד ירושלים, תחת שלטון יהודי, לראשונה מזה אלפיים שנה.
ב-28.6.1967 קיבל הרמטכ"ל, יצחק רבין, תואר דוקטור כבוד על-ידי האוניברסיטה העברית.
מייד לאחר פרישתו מצה"ל, בפברואר 1968, מונה רבין לשגריר ישראל בוושינגטון ותרם רבות להידוק הקשר בין ממשלת ישראל לממשלת ארצות הברית. הוא חזר ארצה במרס 1973.
לאחר שנבחר לכנסת השמינית מטעם מפלגת העבודה, נתמנה לשר העבודה בממשלתה של גולדה מאיר לאחר מלחמת יום הכיפורים. כעבור פחות משלושה חודשים התפטרה מאיר ורבין נבחר כיושב-ראש מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה, לאחר שגבר על שמעון פרס ברוב זעום. ביוני 1974 מונה לכהן כראש ממשלה.
בתקופת כהונתו זו, נאלץ רבין להתמודד עם מציאות קשה של שבר
מפלגתי ומדיני עמוק, ועם משבר אמון ציבורי עצום במנהיגות
הפוליטית והצבאית.
במהלך כהונתו כראש ממשלה נעשה מאמץ עילאי לחזק את הצבא ולפתור
בעיות חברתיות וכלכליות. בתפקידו זה חתם על הסכם ביניים בין ישראל למצרים, הסכם שכלל נסיגה של הכוחות הישראלים משטחים בסיני.
ב-1976, כראש ממשלה, היה שותף ואחראי לתכנון מבצע אנטבה, שבמהלכו חולצו על-ידי כוחות צה"ל כ-100 נוסעים ישראלים, שנחטפו לאוגנדה במהלך טיסת אייר-פראנס בידי טרוריסטים.
יצחק רבין התפטר מראשות הממשלה באפריל 1977. לקראת סוף 1976 פירק את הקואליציה עם המפד"ל, לאחר שזו נמנעה בהצבעה על הצעת אי-אמון שהביאה אגודת ישראל על רקע חילול שבת לכאורה שנגרם בשל טקס שהתקיים בבסיס חיל-האוויר לרגל הגעתם של מטוסי F-15.
התמודדות שנייה עם פרס נערכה במרכז מפלגת העבודה בפברואר 1977, ושוב גבר רבין ברוב זעום. על-אף הניצחון התפטר רבין מראשות הממשלה בשל חשיפת חשבון בנק שהחזיקה אשתו בארצות-הברית. פרס קיבל לידיו את מנהיגות המפלגה, שנחלה מפלה בבחירות לכנסת התשיעית (1977).
בין השנים 1977 ועד להקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984 כיהן רבין כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה וכחבר בוועדת החוץ והביטחון, והיה פעיל מטעם המגבית היהודית והבונדס.
רבין התמודד שוב על ראשות מפלגת העבודה בדצמבר 1980 וקיבל רק 29% מהקולות. ב-1984 מונה יצחק רבין לשר הביטחון. ב-1985 הציג תוכנית לנסיגה חלקית של צה"ל מלבנון, שכללה השארת כוח ישראלי קטן ברצועת הביטחון סמוך לגבול הצפוני של ישראל, במטרה לשמור על השקט בגבול.
בתקופת כהונתו כשר הביטחון הוציא את צה"ל מלבנון, תמך בהפסקת פרויקט הלביא וניהל את המאבק נגד האינתיפאדה, כשמדיניותו נתפסה כמדיניות של "יד קשה". לקראת הבחירות לכנסת השתים-עשרה גיבש תוכנית לקיום בחירות בגדה המערבית ורצועת-עזה - תוכנית שהעלה לראשונה בינואר 1989, ואשר נתקבלה על-ידי הממשלה כיוזמת שמיר-רבין בחודש מאי אותה שנה.
אף-על-פי שדגל בממשלת האחדות עם הליכוד תמך ביוזמתו של פרס להפיל את הממשלה בהצבעה על הצעת אי-אמון במרס 1990, לאחר ששוכנע שהליכוד ימנע את התקדמות תהליך השלום. לאחר שפרס נכשל בניסיונו להקים ממשלה חלופית קרא למהלך "התרגיל המסריח".
בבחירות מקדימות לראשות מפלגת העבודה שהתקיימו בפברואר 1992, גבר רבין על פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר בקצת למעלה מ-40% מהקולות. רבין תמך בחוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, ואת מערכת הבחירות לכנסת השלוש-עשרה ניהלה מפלגת העבודה תחת הססמא "ישראל מחכה לרבין".
רבין התמנה שנית לראשות הממשלה ב-1992, וכיהן כראש ממשלה וכשר הביטחון במסגרת הממשלה שהקים.
הממשלה שהקים רבין לאחר נצחון מפלגת העבודה פעלה נמרצות לקדם את "עשיית השלום", כדבריו. על-אף הסתייגותו מהארגון לשחרור פלשתין (אש"ף), לאחר שנואש מהתקדמות בשיחות הדו-צדדיות עם הפלשתינים שהתנהלו בוושינגטון מאז ועידת מדריד, לא התנגד רבין לשיחות אוסלו.
ב-13 בספטמבר 1993 חתם בוושינגטון על הצהרת העקרונות עם אש"ף ולחץ את ידו של יאסר ערפאת. רבין חתם גם על הסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994, והביע נכונות לנסיגה ישראלית מרמת-הגולן תמורת שלום מלא עם סוריה. רבין ופרס, שלאחר שנים של מאבקי כוח הגיעו למודוס ויוונדי ביניהם, קיבלו ביחד עם ערפאת את פרס נובל לשלום ב-10 בדצמבר 1994.
ב-5 באוקטובר 1995 נחתם בוושינגטון הסכם נוסף בין ישראל לפלשתינים שקבע נסיגת ישראל משבע ערים בגדה וקיומן של בחירות לרשות הפלשתינית.
הישג מדיני נוסף היה הסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתם ב-
26 באוקטובר 1994.
מדיניות השלום של רבין זיכתה אותו בתואר "בוגד" מטעם הימין הקיצוני, ובאוקטובר 1995 הטילה עליו קבוצה של דתיים קיצונים קללת "פולסא דנורא" שקראה למותו.
בתום הפגנה בזכות השלום במוצאי שבת, ה-4 בנובמבר 1995, נרצח רבין בידי מתנקש יהודי - יגאל עמיר. הרוצח העיד כי רצח את רבין בגלל ההסכם המדיני שהוביל עם הפלשתינים. בהלוויית רבין השתתפו כ-80 ראשי מדינות וראשי ממשלות מכל העולם כולו. הרצח גרם לזעזוע קשה בחברה בישראל והביא לשינוי בסדרי האבטחה של אישים, לרה-ארגון בשב"כ ובמערכת הפוליטית.
