"כאשר מדובר בפרשיות ענק מרובות ראיות, סטנדרט הפירוט הנדרש ממערכת התביעה הכללית גבוה יותר, ועליו לכלול את הפרטים הבאים: תיאור אוביקטיבי של כל מסמך, כותרתו בפועל, סוגו (חשבונית בנק, הודעה ועוד) והאם הוא חסוי או לא". כך קובע (31.7.14) שופט בית המשפט העליון,
אליקים רובינשטיין, בהתייחסו לראיות שעל התביעה להעמיד לרשות ההגנה.
רובינשטיין מעיר, כי נראה שהנחיה זו אומנם מטילה עוד עבודה על התביעה, אך כדי להפיס את דעתה - כלשונו - "ייתכן שעסקינן - כדברי חכמי המשפט העברי - ב'דרך ארוכה וקצרה', כלומר, שראשיתה ארוכה ומטריחה אך סופה קצרה, שתסייע לא רק לסניגורים, אלא גם תועיל לתביעה עצמה בניהול התיק, שלא לומר - גם לבית המשפט, ואל ייגרע אף חלקו. כל זאת מעבר לנאשמים עצמם, שהם כמובן עיקר לעניין זה". לדעת רובינשטיין, פירוט כזה גם יקל על ניהול ההליך המקדמי לקביעת הראיות שיוגשו והעדים שיזומנו.
עוד אומר רובינשטיין, כי כאשר מדובר בפרשה עתירת נאשמים, "סבורני כי על מערכת התביעה לפרט ככל הניתן אילו מן הראיות רלוונטיות למי מהנאשמים לשיטתה ולמיטב הבנתה", כדי להבטיח בפועל את זכותו של הנאשם להליך הוגן. והוא מסביר: "כאשר ענייננו בנאשם 'זוטר' יחסית, אשר החלק המיוחס לו קטן באופן משמעותי מזה של כל היתר, קשה למצוא טעם בכך שייאלץ לנבור בעשרות אלפי המסמכים אך כדי לאתר את אלה המיוחסים לו, גם אם ה'נבירה' נעזרת באמצעים דיגיטליים".
לצד זאת מבהיר רובינשטיין, כי המדינה איננה "קבלן שלמות" להבטחת שיוכו של כל מסמך לנאשם ספציפי, "ואולם תיעשה כברת דרך רצינית, וגם בכך ברכה רבה". הוא מעיר, כי חזקה על המדינה שלפני שהחליטה להעמיד לדין כל אחד מן הנאשמים, היא בדקה את חומר הראיות המתייחס אליו - וכך היא ממילא יודעת איזה מסמך רלוונטי לאיזה נאשם.
הדברים נאמרו בהחלטתו של רובינשטיין לדחות את ערעורה של המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בנוגע לדרך בה עליה להעביר את חומר הראיות ל-36 נאשמים חרדים בהונאת משרד החינוך ובהלבנת כספים בסך 45 מיליון שקל בפרשת "קהילת המתמידים". המדינה דיווחה, כי חומר החקירה כולל 10,000 מסמכים ו-140 קלסרים. המדינה טענה, כי העבירה לנאשמים את כל החומר על גבי תקליטורים וניתן להסתפק בכך. כאמור, רובינשטיין לא קיבל את עמדתה.
