אקדים ואומר כי אביגדור ליברמן איננו כוס התה שלי. עניין של טעם וסגנון. אני מסכים עם חלק מדעותיו וחולק על רבים מפתרונותיו, אך המקום שהוא תופס בשיח הציבורי וההשגים הצפויים לו בקלפי, מחייבים לבחון את עמדותיו, בעיקר ביחס לפלשתינים הקרויים ערביי ישראל.
הייתה לי אומנת ערביה ייתכן שאני פסול לעדות, כי בילדותי הייתה לי אומנת ערבייה. הורי היו טרודים בעבודה קשה ולאחר מות סבתי, כשהייתי בן ארבע, שכרו אומנת ערביה, חאדג'ה שמה, כדי שתטפל בי. הם בחרו בה בין היתר כי דיברה יידיש שוטפת. היא הייתה באה לביתנו ועושה את עבודות הבית. לעתים קרובות הייתה לוקחת אותי לביתה שברובע הערבי של צפת.
יש לי הרבה זיכרונות נעימים מאותה תקופה. זכרונות של ריחות וטעמים: שמן זית וזעתר, פיתות טריות הנאפות בטאבון, טעמה החמצמץ של גבינת לאבנה, קרירותו של משקה תמרהינדי עשוי מתמרים, מתיקותן של תאנים בשלות, חמצמיצותם של ענבים שאשכולותיהם תלויים על הגפנים המשתרגים מעל לסוכה שבחצר. וכמובן, הניחוח החריף חריף של קפה מתובל בהל ומבעבע על כירת גחלים.
כבוד, הערכה, רחמים אני מאד אמביוולנטי ביחסי אל הפלשתינים. ההיגיון אומר לי כי הם האויב, וכמאמר המשורר אורי צבי גרינברג, "הדם הוא יכריע מי השליט היחיד פה". אך בהרגשתי אני מתייחס אל הערבים בהרבה כבוד, הערכה, אפילו קנאה: הנאמנות המשפחתית, הצמידות לאדמה, הכנסת האורחים. לעתים אני חש רחמים כלפי הערבים, על האסון שהמיטו על עצמם במלחמת הדמים שהם מנהלים נגדנו, מאז החלה שיבת ציון המודרנית.
אגדת הנישול מהאדמות שובו של עם ישראל לארץ ישראל הביא רק ברכה לארץ, ומן הברכה הזו נהנו ערביי ארץ ישראל והם נהנים מן הברכה הזו עד היום. אך שנאת הזרים המושרשת בהם והמנהיגות המתועבת שלהם הפכו את שיבת ציון לסכסוך דמים שאין לו סוף.
"עובדת היסוד ביחס להתיישבות היהודית בארץ ישראל" - כותב ארתור קסטלר בספרו 'הבטחה והגשמה' - "היא, שביצועה לא נעשה בכוח ולא באיום של כוח. בניגוד לסברה המקובלת, היא נעשתה בהסכמתה החרישית הפעילה של האוכלוסיה הערבית. אף ערבי אחד לא הוכרח מעולם למכור את אדמתו..."
עובדה היא, מציין קסטלר, כי במקביל לגידול שטח הפרדסים היהודיים (שהיו המקור העיקרי לייצוא הארצישראלי) מ-10,000 דונם ב-1922 ל-155 אלף דונם ב-1937, גדל שטח הפרדסים הערביים באותו שעור לערך - מ-22 אלף דונם ל-144 אלף דונם. התוצרת החקלאית הערבית גדלה כמעט פי שניים משנת 1922 ל-1938 תודות לחידושים שהנהיגו היהודים בחקלאות הפרימיטיבית של הערבים.
הכפלת האוכלוסיה לפני ההתנחלות הציונית הייתה הארץ כמעט ריקה (ראה מאמרי, המפה הגדולה של הארץ הריקה
[קישור]). האוכלוסיה הערבית הקטנה הייתה סטטית בשל תמותה גבוהה של תינוקות ופיגור כלכלי ותברואתי. בעקבות העלייה היהודית חלה הגירה גדולה של ערבים מן הארצות השכנות וב-1922 הגיעה האוכלוסיה הערבית ל-600 אלף נפש. משנת 1922 עד 1942 הוכפלה האוכלוסיה הערבית מ-600 אלף למיליון ו-200 אלף נפש. תמותת התינוקות באוכלוסיה הערבית בין השנים 1921 ו-1939 פחתה ב-27 אחוזים. בעבר הירדן ובמצרים היא נשארה כמעט ללא שינוי. על הקשר בין המערכת הרפואית שהביאו היהודים לבין רמת התמותה של התינוקות ניתן ללמוד מן ההבדלים בין האזורים בהם חיו יהודים לבין אזורים בהם לא דרכה רגל יהודית. בשנים 1937 ו-1939 הייתה תמותת תינוקות בבית לחם וברמאללה בשעור של 171 עד 176 ילדים לכל אלף ילדים חיים. בחיפה, בה כמחצית האוכלוסיה הייתה יהודית, ירדה התמותה ל-118.7 לכל אלף ילדים חיים. ביפו בה היוו היהודים (יחד עם תל אביב) 71.9 אחוז מכלל האוכלוסיה, ירדה תמותת התינוקות הערביים ל-81.4 לכל אלף.
תרומה חשובה לא פחות ואולי יותר לגידול האוכלוסיה הערבית, היה הגידול בהגירת ערבים מן המדינות השכנות שנמשכו למקורות הפרנסה החדשים שהביאו עמם היהודים. הבריטים עודדו מאד הגירה זו (על כך יש מחקר מרתק בספרה של ג'ואן פיטרס 'מאז ומקדם').
מאלקולם מקדונלד, שר המושבות בממשלת צ'מברליין, שאין לחשוד בו באהדה יתרה ליהודים, הצהיר כי "... בזכות השרותים הרפואיים החדישים שהיהודים מביאים לארץ ישראל... ניתן להם לילדי ערב ... להיוולד ולהתפתח יפה אלמלא כן לא היו נושמים את אוויר העולם".
עלייה ברמת החיים העלייה היהודית הביאה גם לעליה דרסטית ברמת החיים של הערבים. פועל ערבי מקצועי השתכר בארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים מ-5 עד 12 שילינג ליום. בעירק שילמו באותה תקופה שילינג ליום ובסוריה שילינג עד 2.5 שילינג.
האם רוב הטובה שהשפענו על הערבים שינו את עמדתם כלפי היהודים? בכלל לא. בשנת 1945 הגיש המזכיר הכללי של הליגה הערבית תזכיר לוועדת החקירה האנגלו אמריקנית בה הוא אומר בין היתר: "הערבים פשוט קמים ומכריזים 'לא'... לא נרשה שישלטו בנו לא עמים גדולים ולא עמים קטנים ואף לא עמים מפוזרים".
הנעבעך של הנכבה לפלשתינים היה יכול להיות טוב אילו השלימו אתנו וקיבלו אותנו, והבינו כי שיבת ציון איננה תנועה קולוניאליסטית שתחלוף מן העולם. אך לפלשתינים היה מזל רע של מנהיגות מתועבת. מנהיגם הבולט בתקופה שקדמה למדינה היה המופתי חאג' אמין אל חוסייני, שגייס מוסלמים למען היטלר והיה שותף להשמדה.
הם התקנאו בשואה שלנו והמציאו מיני-שואה משל עצמם – ה"נכבה". זו לא הייתה שואה אבל אסון לא קטן. מאות כפרים שלהם נמחקו מעל האדמה, מאות אלפים עזבו מרצון בגלל מנהיגיהם המושחתים וחלקם הקטן גורש בכוח. הנכבה איננה שואה אלא אסון שהפלשתינים המיטו על עצמם. האסון הזה אינו גדול מאסונם של מיליוני טורקים, יוונים, הודים, פקיסטנים ובני עמים אחרים שבעקבות מלחמות שהתחוללו במאה העשרים עקרו ממקומם. רק "בעיית הפליטים" הערביים הפכה להיות מורסה הממוקמת על ישבנו של העולם ונמשכת 61 שנים. אסונם של הפלשתינים איננו הגירוש והבריחה. אסונם נגרם על-ידי אחיהם שהנציחו את בעייתם.
הפלשתינים אזרחי ישראל מצבם של הפלשתינים בעלי אזרחות ישראלית טוב יותר ממצב כל אחיהם בכל מדינות ערב, כולל המדינה הפלשתינית אם תקום. ודי לראות איך נראית מדינה פלשתינית בעזה.
הפלשתינים תושבי ישראל נהנים מחרות פוליטית שאין דוגמתה באף לא מדינה ערבית אחת. ותוכיח החלטת בג"צ לאשר את השתתפות כל הרשימות הערביות בבחירות לכנסת, אף שחלק מהן מצהירות בגלוי הצהרות בנוסח החמאס ואחד ממנהיגיהן, עזמי בשארה, נמלט מן הארץ כשממתין לו כאן משפט על בגידה.
הם נהנים מרמת חיים גבוהה פי כמה מרמת החיים של הירדנים והסורים והמצרים. הם משכילים יותר, בריאים יותר, שבעים יותר.
העדפה בתקציבים בתחום התקציבי נהנים ערביי ישראל מהקצבות יחסיות גבוהות יותר מאלו של אזרחי ישראל היהודים. אורי בורובסקי, שהיה יועצו של אריאל שרון למגזר הערבי, עשה השוואה בין ההקצבות למגזר היהודי והערבי, ואלה הממצאים שמסר לי:
במענקי איזון קיבלה האוכלוסיה הערבית בתקופתו 116 אחוז יותר מאשר חלקם היחסי באוכלוסיה; בתקציבי פיתוח - 119 אחוזים; השלמת פיתוח שכונות ותיקות – 509 אחוזים; השתתפות בהקמת מוסדות ציבור – 521 אחוזים; במפעלי ביוב - 316 אחוזים; תחבורה עירונית – 63 אחוזים; כיתות חדשות 115 אחוזים.
בורובסקי מזים גם את האגדה בדבר אפליית ישובים ערביים בתחום הקרקעות. בישובים יהודיים הרזרבה הקרקעית לנפש היא 131.42 מטרים מרובעים בעוד בישובים הערביים הרזרבה הקרקעית לנפש מגיעה ל-414 מטרים מרובעים. (ראה ראיון "הפצצה המתקתקת של ערביי ישראל"
[קישור])
לא משלמים מיסים אם אלה הנתונים, מדוע נראים הישובים הערביים מוזנחים ועלובים כל-כך?
בורובסקי: גביית מיסי ארנונה בישובים ערביים היא בשעור של 15 עד 25 אחוזים בלבד. בעד צריכת מים גובים רק 40 עד 50 אחוז. רוב הרשויות המקומיות מנוהלות על-ידי חמולות הבוחרות עובדים לפי קירבה משפחתית. אין בהן מודעות לתיכנון סביבתי, אין ביקורת, אין חוקי עזר עירוניים ולא כופים את החוקים הקיימים. התוצאה: גרעונות כבדים, שרותים לקויים ועזובה.
הילודה הגבוהה אבל הגורם המרכזי למצבם של הפלשתינים אזרחי ישראל הוא הילודה הגבוהה. ד"ר יצחק רביד, מומחה לטילים שחקר את הבעיה הדמוגרפית, טוען כי זו מסוכנת לישראל יותר מבעיית הטילים. הריבוי הטבעי של הפלשתינים המוסלמים (אך לא הנוצרים) הוא הגבוה בעולם. אך בעוד שבמצרים ובאירן נוקטים פעולות לצימצום הילודה, אצלנו מעודדים אותה ומנציחים את הפערים. לפי חישובים בינלאומיים יש להשקיע בכל ילד, כדי שיגיע לדרגה של עובד ייצור במדינה מתקדמת, כרבע מיליןו דולר. במדינות מפותחות מתחלקת ההשקעה מחצה על מחצה בין ההורים למדינה. אך כשיש במשפחה תריסר ילדים ויותר, לעולם לא יוכלו להשקיע את הסכום הדרוש וכך מנציחים את הפערים וגם את רגשות הקיפוח.
עד כמה אין לרגשות אלה הצדקה מביא ד"ר רביד ממצא מדהים: הציבור היהודי מממן במיסיו כל ילד מוסלמי שנולד בסכום של 3,000 דולר לשנה. [ראה: "מדוע קורסות כל המערכות"
[קישור]]
הולכים ומקצינים חיינו שנים רבות באשליה שאם נתנהג יפה לערבים ונלמד אותם את ביאליק וטשרניחובסקי, הם יהפכו לציונים ולאוהבי ישראל. זו הייתה טעות. הניסיון ההיסטורי מלמד שרמת חיים אינה יכולה לכבות שאיפות לאומיות והשכלה רק מגבירה ומחזקת שאיפות אלה.
הפלשתינים הישראלים הולכים ומקצינים בהתבטאויות נגד המדינה, בהזדהות עם אויביה (ובמקרים לא מעטים גם בסיוע להם). הגורמים המשפיעים על ההקצנה הם מערכת החינוך, העיתונות הערבית המופיעה בישראל ואמצעי התקשורת של הרשות הפלשתינית ומדינות ערב; המנהיגים הפוליטיים (ועדת המעקב); והגורם החמור ביותר היא התנועה האיסלאמית. רוב הגורמים הללו מצליחים בגלל מחדלים ישראלים וחלק מהם אף ממומנים מתקציב המדינה.
חיסול המדינה מבפנים ברמה של הפעילות הפוליטית מנצלים הפלשתינים הישראלים כל סדק של הדמוקרטיה כדי להרוס את המדינה מבפנים. היוזמה הבולטת ביותר בתחום זה היא הצעת "החוקה הדמוקרטית", שהועלתה על-ידי ועדת המעקב ואירגון "עדאללה".
ואלה עיקרי ה"חוקה":
- ישראל תוגדר כמדינה "רב תרבותית" ודו לשונית.
- לחברי כנסת ערביים תהיה זכות וטו ויוכלו לפסול חוקים שיהיו מנוגדים לחוקה הפלשתינית.
- כל מי שיגיע לכאן מסיבות הומניטריות (כלומר פליטים ערבים) יקבל אזרחות.
- תוענק אזרחות לכל צאצא של אזרח המדינה שנולד בישראל או בחו"ל.
- תוענק אזרחות לכל מי שיינשא לאזרח ישראלי (דהיינו מתן אזרחות על-ידי נישואין עם פלשתינים מעבר לגבול).
- אזרחים ערביים ישראלים שעזבו את מקומות מגוריהם במלחמת 48 יוכלו לחזור למקום מגוריהם הקודמים ויקבלו פיצויים על הנזקים שנגרמו להם.
- המדינה תיסוג מ"השטחים הפלשתינים" ותתכנס בגבולות 1967.
- המדינה תכיר בעוולות ההיסטוריות שגרמה לעם הפלשתיני.
- המדינה תכיר בכל הכפרים הערביים שהוקמו באורח בלתי חוקי.
- הפלשתינים יוכלו לבחור לעצמם גוף מייצג שימומן על-ידי המדינה.
- סמלי המדינה ייקבעו במשותף על-ידי יהודים וערבים.
על-רקע זה, מה פלא שליברמן מוצא אוזן קשבת? הוא אומר לנו את האמת בפרצוף וזו מכה בנו כמו אגרוף קמוץ.
