החובה לגלות הסכמים קואלציוניים

הפעם הראשונה בה נדרש בית המשפט העליון לסוגית ההסכמים הפוליטיים הייתה בשנות ה-60'. על-פי חוק, הרכב המועצה הדתית צריך לשקף את הרכבה של הרשות המקומית, אולם בפועל כל הנציגים במועצות הדתיות היו אז דתיים, וזאת כתוצאה מהסכם בין המפלגות החילוניות למפלגות הדתיות.

בשנת 1964 עתר לבג"צ חבר המפלגה הליברלית, אלבז, בדרישה כי ייוצג במועצה הדתית. אומנם עתירתו נדחתה בטענת שיהוי (בג"צ 191/64 אלבז נ' שר הדתות) אך החשוב הוא כי לראשונה נדרש בית המשפט העליון להתערב בהסכם פוליטי.

בחלוף שלוש שנים שוב הועלתה סוגית ההסכמים הפוליטיים לפתחו של בית המשפט העליון ( בג"צ 313/67 אקסלרוד נ' שר הדתות ), אך נדחתה בטענת אי השפיטות. כך היה גם בשנות השמונים ב בג"צ 501/80, זועבי נ' אבו רביע - שוב נפסק כי הסכמים פוליטיים אינם שפיטים, אך בהערת אגב (אוביטר) נפסק כי על הסכמים פוליטיים יחול הדין החוזי.

מהפכת השפיטות אשר החילו השופטים (בדימ.) אהרן ברק ומאיר שמגר החל משנות ה-80', לא פסחה על ההסכמים הקואלציונים.

אחד מציוני הדרך החשובים ביותר הוא בג"צ 669/86 רובין נ' ברגר: באותה פרשה, אשר נתרחשה בלשכת עורכי הדין, ערך ברגר הסכם קואלציוני עם מספר סיעות בלשכת עורכי הדין, אשר הבטיח את נצחונו בבחירות לרשות הלשכה. רובין, אשר הבין שהוא עומד להפסיד את הבחירות, תקף משפטית את ההסכם הפוליטי וטען לפגיעה בטוהר הבחירות של ההליך הדמוקרטי. באותה הלכה מכוננת קובע השופט (בדימ.) אהרן ברק כי דיני החוזים אינם חלים על ההסכמים הפוליטים, והיות ואין חלל משפטי חלים על הסכם זה עקרונות היסוד של השיטה וכללי המשפט הציבורי, וזאת בהיות איש הציבור נאמן הציבור: הוא אינו מתקשר בהסכם פוליטי בשם עצמו אלא בשם הציבור אשר בשמו הוא רץ לכנסת/לכהונה ציבורית.
שקיפות הסכמים פוליטים, לשיטת ברק, מתחייבת מכוח עקרונות ההגינות והסבירות, עקרונות אשר קנו אחיזה בחיים הציבוריים במדינת ישראל בעידן השפיטות אשר הובילו שמגר וברק.

הגם שהעתירה נדחתה לגופה נתקעה יתד שיפוטית בחיים הציבוריים בישראל ונקבע כי על הסכמים פוליטיים חלים כללי המשפט הציבורי- והם שפיטים. גם בבג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה (אשר דן בהסכם בין 'סיעת הרעיון הציוני' לבין הליכוד אשר נכרת בשנת 1990) נפסק כי הסכמים פוליטיים הם שפיטים, הגם שמרבית סעיפי העתירה נדחו ובוטל אך ורק סעיף בהסכם אשר עסק במחילת חוב כספי מצד הליכוד לסיעת הרעיון הציוני.

שתי העתירות שלעיל נדחו, אך החשוב הוא שבית המשפט קבע כי הסכמים פוליטיים הם שפיטים והחל לדון בהם במלוא הרצינות.

בתחילת 1990, על-רקע הצעת מזכיר המדינה האמריקני בייקר, כי ישראל תישא ותתן עם משלחת פלשתינית, הצעה אשר נדחתה בידי שמיר, החליט פרס לחבור עם הסיעות החרדיות להפלת ממשלת שמיר. הגם שהפלת ממשלת שמיר נכשלה, ה'תרגיל המסריח' עורר תרעומת בציבור, והמונים יצאו להפגנות תחת ססמא אשר טבע בזמנו נתן זהבי: "מושחתים, נמאסתם".

מושחתים, בית המשפט העליון מאחוריכם

בית המשפט העליון נדרש לשאלת ההסכמים בבג"צ 1601/90 עו"ד משולם שליט נ' פרס. באותה פרשה קבע נשיא בית המשפט העליון (בדימ.) שמגר כי הסכמים פוליטיים נועדו להסדיר עניינים ציבוריים, ואישי ציבור עורכים אותם כנאמני הציבור, ועל כן הסכם פוליטי יבחן לפי אמות המידה של המשפט הציבורי. אפיונו של הסכם פוליטי כעניין למשפט הציבורי לענות בו משליך הן על נורמות עריכת ההסכם וביצועו והן על אופן התייחסות בית המשפט אל ההסכם.

מהיותו של הסכם פוליטי נטוע במשפט הציבורי מתחייבת שקיפות, היות ואך ורק אם הציבור ידע את תוכנו של ההסכם הפוליטי, הוא יוכל להיות מעורב, ולפקח על הליכים פוליטיים. פיקוח ציבורי יוכל להתקיים אך ורק בהתקיימה של ביקורת שיפוטית אשר מרחפת מעל פני ההליך הפוליטי- הפיקוח הציבורי והביקורת השיפוטית שזורים זה בזה.

שמגר ציין באותה פרשה כי אין סתירה בין חוק חסינות חברי הכנסת לבין החובה הציבורית לפרסם הסכמים קואלציונים וזאת היות ומקום בו ח"כ יסרב לחשוף הסכם פוליטי אשר התקשר בו, הגם שתעמוד לו החסינות, מעשהו יוגדר כמנוגד לנורמות חובת פרסום הסכמים. עוד קבע שמגר כי סעיף 15 לחוק יסוד הממשלה אשר מחייב ממשל לפרסם את קווי היסוד שלה, אינו יוצר הסדר שלילי, שכן הוא אינו מתיימר להקיף את מלוא החובות הפרלמנטריות אשר נובעות מעקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית. נכון, שעדיף שהכנסת תסדיר את פרסום ההסכמים הקואליציונים בחקיקה ראשית, אולם כל עוד לא עשתה כן, והעותרים הביאו את הסוגיה לפתחו של בית המשפט, יכריע בה בית המשפט על בסיס עקרונות היסוד של השיטה.

שמגר קבע כי שיש לפרסם את ההסכמים הפוליטיים בין אם נשאו פרי ובין אם-לאו, כאשר המועד הראוי לפרסמם הוא טרם התייצבותה העתידית של הממשלה בפני הכנסת מכוח סעיף 15 לחוק יסוד הממשלה.

השופט (בדימ.) אהרן ברק קבע באותה פרשה כי ביסוד המשטר הדמוקרטי עומדת יכולת הציבור לבחור את מנהיגיו. בדמוקרטיה שלנו שהיא רב מפלגתית, בדרך להרכבת קואלציות מפלגתיות אשר מייצגות את הציבור, נכרתים הסכמים פוליטיים אשר מהווים חלק אינטגרלי מאותו תהליך ייצוג של המפלגות את העם ועל כן, באותה מידה שעל המפלגות לפרסם בפני העם את מצען הפוליטי כך עליהן לפרסם גם את ההסכמים הקואלציונים אשר ערכו ביניהן.

ברק ציין כי ללא זרימה חופשית של מידע מן האזרח לשלטון ולהפך, לא תוכל להתקיים חברה דמוקרטית, ותוכן ההסכמים הקואלציונים מהווה מידע חשוב לציבור האזרחים אשר ידיעתו תסייע להם לגבש מידע אודות נבחריהם. החובה לגלות את תוכנם של ההסכמים הקואלציונים נגזרת גם מעצם חובת הכנסת צריכה להביע אמון בממשלה: על-סמך מה תביע אמון באותה ממשלה אם לא תדע את תוכן ההסכמים הפוליטיים אשר יעצבו את פני אותה ממשלה? זאת ועוד: אך ורק אם ידעו הנבחרים כי הסכמיהם הקואליציונים פתוחים לציבור, יקפידו על ניסוחים ועל קיומם באופן חוקי, אשר עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד של השיטה.

חשיפת ההסכמים הקואלציונים לציבור תגביר את אמון הציבור בממשל , קבע ברק, ותחזק את שיטת הממשל.