"עופרת יצוקה": ההשלכות האזוריות

"העולם הערבי מצוי בתוהו ובוהו גדול מאד" (עמרו מוסא, מזכ"ל הליגה הערבית, 16 בינואר 2009).

המאפיינים הבולטים ביותר של תגובתו של העולם הערבי למבצע "עופרת יצוקה" הם הפיצול והחולשה. מדינות ערב לא השכילו להתלכד ולהסכים על פעולה משותפת שתשפיע על ההתפתחויות ברצועת עזה, ורק בסיום המבצע החליטו, בוועידת הפסגה הכלכלית בכווית, להקצות חבילת סיוע בת שני מיליארד דולר לשיקום הרצועה. גם אז לא קבעו למי בצד הפלשתיני יועבר הסיוע; הגורמים הרדיקליים דרשו להעבירו לחמאס, ומצרים וסעודיה התנגדו לכך. כינוס פסגת החירום של מנהיגי ערב בדוחא שבקטר, שנועד לגבש מדיניות משותפת כלפי המשבר, הבליט את הפיצול: קרוב למחצית ממדינות ערב לא השתתפו בכינוס, ובראשן מדינות מרכזיות כמצרים, סעודיה וירדן; וחשוב לא פחות, אבו מאזן התחמק מלייצג את הפלשתינים בכינוס, ואלה יוצגו על-ידי מנהיגי חמאס והג'האד האיסלאמי. גם ניסיונה של סעודיה להפגיש בריאד את מדינות המפרץ כדי לגבש עמדה משותפת עמן בנושא הסיוע לעזה נכשל.

ביטויי חולשתו של העולם הערבי אינם חדשים ואינם מפתיעים. מזה דור מתקשה העולם הערבי לגבש עמדה ופעולה משותפות בסוגיות מרכזיות העומדות על סדר יומו עקב חילוקי דעות ואינטרסים נוגדים בין המדינות. בפרשת עזה, הקו החוצה את העולם הערבי עובר דרך היחס לחמאס. רוב מדינות ערב, וּודאי רוב המדינות הערביות המתונות, מסתייגות מהתנהלותו של חמאס ומשליטתו בעזה, ורואות בו גורם רדיקלי מסוכן עבורן הקשור באירן, חובר לציר השיעי-רדיקלי המאיים עליהן, מתסיס את הזירה הפלשתינית ומונע התקדמות להסדר ישראלי-פלשתיני. רובן היו מעוניינות - בלי שיודו בכך בפומבי - שישראל תנחית מכה קשה על חמאס ותחלישו, כמו שהיו מעוניינות בהנחתת מכה קשה על חיזבאללה ב-2006. מנגד, הן מזדהות עם מצוקת הפלשתינים ברצועה, מושפעות מהלכי הרוח ומההפגנות ברחוב הערבי, ורואות חובה לעצמן לסייע לפלשתינים בסבלם.

בראש המחנה המתון בשאלת היחס לחמאס ניצבת מצרים, שהפעם ביקשה להבליט את מנהיגותה מול הקבוצה הרדיקלית במחנה הערבי, שהידרדרה במשך תקופה ארוכה יחסית. המשטר המצרי, יותר מכל ממשלה ערבית אחרת, רואה בחמאס יריב ואיום, גם בשל זיקתו ל"אחים המוסלמים", היוצרים את האיום החמור ביותר למשטר. בעיניו, חמאס הוא שלוחה של אירן, המבקשת להקים מאחז שני לחוף הים התיכון, לאחר המאחז שהקימה בלבנון. המצרים רואים בחומרה הקמת ישות חמאסית, הקשורה לאירן ולחיזבאללה, על גבול מצרים, היוצרת גם חיכוכים בינם ובין ישראל. הם מתנגדים לכניסה לא מבוקרת של פלשתינים ופעילי חמאס מרצועת עזה לסיני, שם כבר נוצר חלל ביטחוני בעייתי, היכול להיות מנוצל לפיגועי טרור. מסיבות אלה יצאו מנהיגי מצרים באורח בוטה וחסר תקדים נגד התנהלות חמאס, ובצד הביקורת על ישראל הם הטילו את האחריות להידרדרות גם עליו. מצרים גם דחתה את דרישת חמאס לפתוח את מעבר רפיח, אלא אם כן תהיה השליטה בו בידי הרשות הפלשתינית ומשקיפים אירופים, ברוח הסכם המעברים מ-2005. בכך ביקשה מצרים לערער את מעמדו של חמאס כממשלה לגיטימית ואת מעמדה של הרצועה כישות פוליטית נפרדת מהרשות הפלשתינית. לשם כך הייתה מצרים מוכנה לנקוט בגלוי צעדים שיש בהם משום שיתוף פעולה עם ישראל נגד חמאס.

מהצד האחר מצויות אירן, סוריה וחיזבאללה, הנוקטות עמדה של תמיכה מוחלטת בחמאס. קבוצה זו מובלת על-ידי אירן, שמעורבותה ברצועת עזה גברה מתחילת האנתפאדה, במגמה להשפיע על הזירה הפלשתינית, לקשור אליה את הארגונים הפלשתינים, בעיקר האיסלאמיים, ולהזין את המאבק המזוין נגד ישראל. לשם כך אירן מעניקה לארגונים הפלשתינים סיוע רחב בכסף, בנשק ובציוד צבאי ובאימונים, תוך כדי ניצול הזדקקותם לסיוע חיצוני. הקשר בין אירן לחמאס בתחום הצבאי והכספי התהדק במיוחד לאחר תפיסת השלטון ברצועת עזה על-ידי הארגון, משום שחמאס, המבודד למחצה, חיפש דרכים להתחמש ולגייס משאבים כספיים, ואירן הייתה זמינה לכך.

במבצע "עופרת יצוקה" ביקש הציר אירן-סוריה-חיזבאללה להרחיב את השפעתו בזירה הפלשתינית בכלל וברצועה בפרט, על-ידי חיזוק כוח העמידה של חמאס בעימות עם ישראל, חיזוק מעמדו מול הרשות הפלשתינית וערעור מעמדה של מצרים כגורם הערבי המוביל וכצד העיקרי המתווך בין חמאס לישראל ולגורמים מערביים. מאחר שרוב הממשלות הערביות מסתייגות מחמאס ומהתנהלותו, הדרך העיקרית שהציר הרדיקלי ביקש להשפיע בה על האירועים תוך כדי הלחימה הייתה להסית את ההמונים ברחוב הערבי - שגילו אהדה לפלשתינים, והושפעו מהמראות הקשים ששודרו בערוצי הטלוויזיה מהרצועה - נגד הממשלות המתונות, כדי לאלצן לפגוע ביחסיהן עם ישראל ולסייע לחמאס.

לצד מדינות אלה בלטה גם טורקיה בביקורתה הקשה כלפי ישראל. בצל הפגנות רחוב נגד ישראל הוביל ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן את הקו האנטי-ישראלי: הוא האשים את ישראל ברצח ילדים, העלה את הרעיון לשקול את סילוקה מהאו"ם, והציע לממשל אובמה לבחון מחדש את ההגדרה של ארגוני טרור, ואפשר להבין כי התכוון לחמאס ולחיזבאללה. ארדואן גם שלח את יועצו כמשקיף לוועידת הפסגה של המחנה הרדיקלי בדוחא. הסיבה להתנהלותה של טורקיה אינה ברורה דיה: האם היא נובעת מעניינה של ממשלת טורקיה הנוכחית להעלות את פרופיל מדיניותה במזרח התיכון ובעולם הערבי? האם היא קשורה בראייתה את המרחב האיסלאמי כמגרשה הביתי? האם היא נובעת מתפיסתה את חמאס כארגון לגיטימי? או האם השפיעו הבחירות המוניציפליות הקרובות בטורקיה וציפייתה של המפלגה האיסלאמית כי הרחוב הטורקי תומך בקו האנטי-ישראלי בגישתו של ארדואן? על כל פנים, הפרשה כבר מעיבה על יחסי ישראל וטורקיה, ונותר לראות עד כמה יהיה אפשר לתקן את הנזק.